כשנולד תינוק, נולד הורה

ישנה תיאוריה בפסיכולוגיה האומרת שילד יקבל את הוריו, יאהב אותם וירצה להיות איתם בכל מקרה ולא משנה מה. מה עם הורינו? האם הם לא מקבלים אותנו, אוהבים אותנו ורוצים להיות איתנו לא משנה מה?

אני כבת להוריי משתעשעת לפעמים עם מחשבה על יקום מקביל. יקום שבו יש הגנה מוחלטת על זכויות הורים, יקום שבו הילדים נושאים באחריות מלאה על התנהגותם, מיום היוולדם.

דמיינו עולם שבו הורים יכולים להתקשר ל'מרכז סיוע והגנה להורים' ולדווח על ילד שבוכה ללא סיבה/ צועק ומקלל את הוריו/ מכה ונושך וכו'. לדווח על ילד שמשקר, מרביץ לאחיו, נפצע בגין חוסר זהירות, מבצע מניפולציות רגשיות על הוריו, מתעלל בהוריו רגשית, גורם להם לעוגמת נפש ורגשות אשם קשים.  עולם שבו הילד כל הזמן נבחן על יכולותיו להיות בן/ת טוב להוריו, מרגע היוולדו, ללא כל קשר אם הוא חסר ניסיון קודם. עולם שבו הילד מבוקר כל הזמן, הן על ידי החברה והן על ידי הרשויות באם הוא בן טוב והאם תמיד מקפיד לשמור על טובת הוריו לפני טובתו.

אפשר להמציא עוד מאות דוגמאות, אבל נראה לי שהעיקרון מובן. כמובן שניתן לומר בגנות רעיון כזה שזה לא יתכן, בכל זאת הורים הם אנשים בוגרים אשר בחרו להביא ילד לעולם, אנשים שיש להם (או אמורים להיות) כישורים בסיסיים שחסרים לחלוטין לילד שנולד. הכל נכון.

אבל רעיון כה קיצוני מביא אותי לרעיון קיצוני פחות שמאפשר להרגיש ולו במעט את המתח, האשמה, הביקורת העצמית של ההורים… והוא; מה אם הבן/ת יקחו אחריות מלאה על התנהגותם, נניח מגיל 5, ויעשו מאמץ להיזכר בכל אותן הפעמים שהם פגעו, העליבו, השפילו… את הוריהם, בין אם בכוונה או במשגה. מה אם לא נמציא תירוצים "הינו קטנים מדי", "לא ידענו", "לא הבנו"…ונזכור שההורים שלנו, בנושא הורותם, גם הם כילדים, חווים לראשונה את התפקיד ההורי איתנו ועם אחינו. בדיוק כמונו, גם הם היו "צעירים" מדי, "לא ידעו", "לא הבינו", "לא הצליחו להתאפק", "נעלבו", "כעסו", "הרגישו חוסר אונים"…וכו'.  

אם נדמיין שההורה שלנו הוא כתינוק שרק נולד בתור הורה, ברגע לידת הילד. הוא חסר ניסיון מעשי, הוא אינו יודע, פוחד ומודאג, מלא ברגשות סותרים ובודד מאוד, ללא קשר לסביבה הפיזית שלו. האם העלבון, הפגיעה שאנו, כילדים, נושאים איתנו עשרות שנים נותרת בעינה? האם נראה לנו סביר ונכון להיעלב ולהיפגע מתינוק, ואם כן, האם אנו כתינוקות וילדים לא התנהגנו בכוונה להורינו מאות פעמים הרבה יותר גרוע מאשר הם אלינו בלי כוונה? אם נהיה כנים עם עצמנו ונשים על מאזניים את כל הפעמים שאנו פגענו, השפלנו והעלבנו את הורינו (הרבה פעמים בכוונה תחילה) ובצד השני נשים את כל הפעמים שההורים שלנו פגעו בנו, (לרוב במשגה), איזה צד יגבר?

אנו נושאים בקרבנו הרבה כאב. מתרצים כאב זה, מטפלים בו עשרות שנים, תוך טיפוחו המתמיד, נזכרים בו ברגעי כשלון, מאדירים אותו ונהנים ממנו. כאב זה נותן לנו סיבה, פותח פתח, מאפשר לנו להשאר בדיוק כמו שאנחנו. אנו מתבקשים להמשיך ולעסוק בכאב זה, לחפור בתוכו, להכיר בו ולהכיר בכל ההזדמנויות שכאב זה "מאפשר" לנו. אנחנו מתבקשים לסחוב כאב זה כל החיים, להיצמד אליו, לאהוב אותו, להשתמש בו לטובתנו. מחייבים אותנו לעסוק בו ובזים למי שלא רוצה.

כאשר אנו מעבדים ונפתרים בצורה מודעת מה"מוקשים" ביחסים עם הורינו, לא זו בלבד שניתן לבחון את חייהם של ההורים שלנו והוריהם, כאמור במאמר "עץ משפחה" כדי להבין את הורינו טוב יותר, את צורת החשיבה שלהם, צורת ההסתכלות, נסיבות חיים שהביאו לצורת חשיבה כאמור וכו'. ניתן גם להסתכל על עצמינו בתור ילדים להורים שלנו, על התנהגותנו מגיל ילדות מודעת, להיזכר בכל אותם המקרים שגרמנו להורינו להרגיש רע, להיזכר במניעים שלנו ואולי בהנאה שלנו מסבלם. מובטח לכם בעשייתכם זאת הסתכלות חדשה על הוריכם והיחסים אתם.

אני אישיות, המורכבת מחלקים אשר נוצרו כתוצאה ממערכות יחסים, בין השאר עם הוריי. איני מוצר פגום שיש לתקנו. אני אישיות שיש לה רבדים רבים ושונים. כאבן חן שעובדה ולוטשה ע"י נסיבות החיים השונות, מערכות יחסים שונות, תכונות אישיות וניסיון חיים. אך בניגוד לאבן, לי, כלאדם, יש את היכולת להמשיך וללטש את עצמי מרגע שאני מודעת לעצמי ומודעת לכך שיש לי יכולת כזו. מרגע מודעות זו אין להוריי, משפחתי או סביבתי השפעה בלתי מוגבלת עלי, אני בוחרת עם מי להתחבר ובאילו תכונות של הוריי להתמקד. כעת הכל תלוי בי וברצונותיי. אם התחברתי לאדם הלא נכון וזה פגע בי, זו היתה בחירה שלי ובי תלוי מה אקח מיחסים אלה. אם היחסים עם הוריי אינה מטיבים, גם כאן יש לי יד חופשית לבחור את צורת היחסים, האינטנסיביות שלהם, ההתנהגות שלי ביחסים אלה והתגובה שלי למה שהיחסים אלה מציפים. אני יכולה לבחור איזו מערכת יחסים לנהל עם כל אדם שבסביבתי, בין אם יש קשר דם אליו או לאו. אני יכולה גם לבחור לא לנהל מערכת יחסים. הכל תקף והכל מותר.

גישה מודעת היא גישה הבונה מהאדם אישיות שהוא נועד להיות. בעוד האדם יכול להיות קורבן, האישיות לא.  

ליצירת קשר לחצו כאן

אנחנו ממליצים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *