משפחה ושירותי הרווחה

כאשר, במהלך חיינו, אנחנו נתקלים בקשיים, אנו מנסים לפתור אותם בכוחות עצמנו, או בעזרתם של קרובי משפחה, הורים, חברים — אנו נעזרים בסביבה הקרובה. אם זה מצליח לכם — המאמר הזה לא בשבילכם. אך החיים מגוונים ויכולים לקרות כל כך הרבה דברים בלתי צפויים, להם לא תמיד נוכל למצוא תשובות ותמיכה בסביבתנו הקרובה. אלו בדיוק המקרים בהם העובדים הסוציאליים אמורים לבוא לעזרתכם.

ליוצאי ברית המועצות לשעבר אין ניסיון בקשר עם העובדים הסוציאליים, וגם המקרים המוארים בתקשורת לא תורמים לקירוב הארגון עם האוכלוסייה שלנו. אנחנו לא יודעים לאיזו עזרה לצפות, מהססים — אולי נסבול יותר, אם נפנה אליהם לעזרה. ואפילו כשכבר החלטנו — לא יודעים מה לבקש.

אם כבר פתחו לנו תיק, ולא מרצוננו, אלא, למשל, התלונן עלינו בית הספר שבו לומד ילדינו, הרופא המשפחתי או השכנים זימנו משטרה, והיא מסרה את התיק ללשכת הרווחה, המצב יכול להיראות מאיים, מפחיד ומעורר אי רצון לקבל שירותים כלשהם, מפני שלשכת הרווחה הופכת לארגון ענישה. זכויותיהם של העובדים הסוציאליים רבות מאוד: מביקור בביתכם, בדיקת המקרר וחדר הילדים, אבחון הכישורים שלכם כהורים, עד לכך שהם יכולים לחייב אתכם לפנות ליעוץ פסיכולוגי, קבוצות הורים, תרפיה אישית ו/או משפחתית, ועד לאפשרות של הוצאת הילד מהמשפחה, שלילת זכויות הוריות, ניהול הליך בבית משפט.

ישראל היא מדינה דמוקרטית, לכן את כל סוגי התרפיה והייעוץ הפסיכולוגי אפשר לעבור באופן פרטי, אולם אתם בכל אופן תצטרכו לוותר על סודיות התוצאות, מפני שהמטפל יצטרך להעבירן ללשכת הרווחה אשר הפנתה אתכם לטיפול. אם המצב לחלוטין נגדכם ואין לכם אמון בעובדים הסוציאליים, אפשר כביטוח לשכור את שירותיו של עורך דין.

כל הרשום לעיל מתייחס ברובו לצד הרשמי, אבל הייתי רוצה להפנות את תשומת לבכם גם לצד המקצועי. כמובן, אף אחד לא יכול להבטיח שלא תתקלו בחוסר מקצועיות, רשלנות ופשוט אדישות — התופעה קיימת גם אצל רופאים, מורים, ובואו נודה בזה, בכל מקצוע. אבל אני רוצה להאמין, שכמו בעלי מקצוע אחרים, רוב העובדים הסוציאליים הם מומחים מוכשרים שאוהבים את מקצועם. ואם זה כך, אני בכל זאת בעד שיתוף פעולה. ואם אתם צריכים, למשל, עזרה פסיכולוגית ואין לכם כסף לקבלה, אין לידכם בני משפחה או חברים היכולים לעזור, לשכת הרווחה — זו הכתובת. זו יכולה להיות טעות לפנות רק לקבלת עזרה כספית, אבל לרשום אתכם לקבוצת הורים, לספק צהרון, לקבוע יעוץ עם עובד סוציאלי — כל זה אפשרי בהחלט.

לעיתים רבות אני שומעת תלונות כגון: 

• בית הספר התלונן עלינו ללשכת הרווחה, והיא הרסה את חיינו…

• סירבנו לקנות לילד משחקי מחשב והוא התלונן שאנחנו מכים אותו…

• אני רק רציתי שהילד יעשה שיעורי בית והכרחתי אותו לעשות עד הסוף, לטובתו, והוא התלונן למורה והיא "שמחה לעזור" — העבירה הלאה… 

• כשהבת שלי מתנהגת בגסות אני שולח אותה לחדרה כדי שתחשוב על התנהגותה. כמובן, היא לא אוהבת את זה, אז היא התלוננה למחנכת… 

• אני משוכנע, שמכה קטנה בטוסיק לא תזיק לילד. אותנו חינכו ככה, והרי גדלנו בסדר…

• זה הילד שלי, אני אחראי עליו, ולכן אני אחליט איך לחנך אותו… לשכת הרווחה מתערבת ולא נותנת לי לעשות את זה… 

• כן, הענשתי את בני, לא נגעתי בו, אבל הוא צעק כאילו שאני מכה אותו, עד כדי כך שהשכנים התקשרו למשטרה. ומשם הכל התחיל להסתבך… 

• אני מלמד את הילד להיות מסודר, הוא צריך לנקות את החדר שלו. והוא לא ייצא מהבית עד שלא…

את הרשימה אפשר להמשיך. מה משותף בין כל המקרים שהזכרתי לעיל? המשותף הוא שהמידע מהתא המשפחתי דלף החוצה. אין ספק, שמשפחה היא יחידה סגורה ששומרת את כל הקורה בתוכה רחוק מעיניים ואוזניים זרות. אבל בכל הפעמים הללו הילדים ״צעקו בקול רם לעזרה״, כל-כך רם, ששמעו אותם. וכאן אני בכוונה לא מביאה מקרים, שבהם הייתה אלימות פיזית או מינית בתוך המשפחה. לגביהם נכון להיום כבר אין וויכוחים. 

בכל המקרים הללו קרה משהו לא בריא, אולי אפילו טראומטי ביחסים. זה קרה יום יום. הילד לא הרגיש אהוב, למרות שההורים אוהבים אותו, משהו קרה בתהליך העברת הרגש ההכרחי הזה לקיום בריא. הילד לא מרוצה ואני חושבת שגם ההורים לא. אפשר למחות: ״הילדים מקבלים יתר מדי זכויות! מה נשאר לנו?! להרשות הכל, לקנות הכל, לתת להשפיל אותנו, שלא ילמדו ולא יעשו שום עבודת בית, רק שלא יתלוננו עלינו?!״ כמובן שזאת טעות. קיצוניות, שגם מזיקה לילדים — כאן, במקום שליטת-יתר הילד יכול להרגיש אדישות, חוסר גבולות.

הבעיה היא, שאנחנו חונכנו בזמן אחר ובסביבה אחרת. רבים מהערכים שלנו שונים מהערכים במדינת ישראל. אנחנו, כמובן, מעריכים מאוד את הערכים שלנו, דבקים בהם, רוצים לשמור אותם עבור עצמנו ועבור הדורות הבאים. במאבק לשמירת הערכים יכולים להיפגע הקרובים, האהובים והחלשים מכל… אבל הילדים שלנו גדלים בתנאים שונים לחלוטין, איפה שאין מקום לאלימות כלשהיא, היכן שהכבוד לאישיות, החופש והדמוקרטיה הם היסוד לכל. והדבר הכי לא נעים הוא שאי אפשר להנחיל ערכים דרך ״מלחמה״ — הילד מתנגד. הוא מתנגד גם מפני שהעולם מחוץ למשפחה מסודר אחרת, הוא רואה את ההבדל. ואם לא בעצמו, בעזרת הסובבים (מורים, עובדים סוציאליים, משטרה), הוא מנצח. הוא ״שולח״ אותנו לקבוצת הורים, לטיפול פסיכולוגי, במצבים החמורים ביותר — עוזב אותנו (עובר למשפחת אומנה, לפנימיה). מאוד עצוב לראות איך מוכחת האמת הקדומה: ״הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות״.

לכן, בכל פעם שאנחנו רוצים להגיד ״לשכת הרווחה הרסה לנו את החיים״, בואו נהיה הוגנים עם עצמנו ונבדוק, אולי חדירת העובדים הסוציאליים לא היתה הסיבה אלא התוצאה לכך שהחיים לא הסתדרו, היחסים לא היו בריאים. ואם ההורים יבינו במהרה, שהם עצמם צריכים לשנות משהו, חוץ מלהיאבק בגורמים חיצוניים, ויקבלו את עזרתם של העובדים הסוציאליים, ואולי אפילו יגלו יוזמה ובעצמם יחפשו עזרה פסיכולוגית נוספת, ישנו את יחסם אל הילד, את ערכיהם, יבינו, איזה מחיר הם משלמים בשביל לשמר אותם, אז עם הזמן הם יודו לילדיהם על כך שהם לא שתקו, על כך שקראו לעזרה, שהצילו לא רק את עצמם, אלא את כל המשפחה, מיחסים פגומים לכל החיים!

כמה משפחות כאלה אני רואה! אלה אנשים נפלאים, שעובדים בשביל אושרם, אמיצים מאוד, מכיוון שבשביל להשתנות צריך הרבה כוח, התמדה ואומץ. זה לא נורא — לטעות; נורא — לא לתקן את הטעויות, והכי גרוע — להאשים אחרים בטעויות שלנו.

מנחת הורים, גילה פטרוב
 צרו קשר לקבלת ייעוץ והדרכת הורים

אנחנו ממליצים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *