המשפחה מעל הכל

מזה זמן רב אני מחפשת מאמרים הסוקרים מקורות תורניים הדנים במוסד המשפחה, הרחקת ילדים מהוריהם והפרדתם ממשפחתם, נושא האימוץ וכו'. לאחר זמן ומאמצים רבים ובמסגרת חיפוש אחר הקשר בין פרשת "כי תצא" אשר במסגרתה יש איסור על גניבת נפשות לבין הרחקה בכפייה של קטין ממשפחתו, נתקלתי במאמר נפלא הסוקר את מירב המקורות הדנים בעניין.

המאמר נכתב ע"י כבוד הרב עזריאל אריאל (בעלה של מנהלת לשכת רווחה במועצת בית אל- גב' חדווה אריאל)  כנייר עמדה ומפורסם באתר של בית מדרש ישיבתי בשם "הוצאת ילדים בסיכון מחזקת הוריהם- נייר עמדה/ הרב עזריאל אריאל". תמצית מאמר זה ברצוני להביא בפניכם.

הרב אריאל כותב כי בהתאם למקורות תורניים הורות אינה ניתנת להפקעה, אכן הממסד (שרותי הרווחה) יכולים להחליט בהתאם לחוק היכן ישהה הילד, אך הם אינם יכולים לקבוע באשר לזיקת הילד למשפחתו.

הרב אריאל מחדד ומדגיש כי בהתאם למקורות תורניים תפקידו המרכזי של הממסד הוא לטפח ולהעצים את ההורות, וכן לספק להורים את האפשרות לחנך את ילדיהם. בהתאם לכך נמצא כי לממסד, בהתאם למקורות תורניים, יש סמכות מאוד מוגבלת להתערב במישרין בגידולם ו/או חינוכם של הילדים בידי הוריהם.

אמנם, כותב הרב אריאל, מצוות התורה "לא תעמוד על דם רעך" מחייבת להתגייס להצלת אדם שנמצא בסכנה, אך אחריותו של הממסד להתערב במקרה של קטין בסיכון לא נובעת מריבונות הממסד אלא מכך שלרשותו עומדים אמצעים אשר לא נמצאים ברשות הפרט. ובכל מקרה על המדינה להגביל את החדירה לרשות הפרט, על מנת שלא תהיה תסמונת "האח הגדול". ההתערבות כאמור צריכה להביא בחשבון את כלל הנתונים וההיבטים הרלוונטיים, כגון: מידת הודאות בעובדות, הערכת מיידיות הסיכון, מחיר הפעולה והטעות האפשרית שבפעולה זו (לילד, משפחתו והחברה) ומרחב הפתרונות האפשריים. במכלול השיקולים יש להביא בחשבון את האמונה בכוח התשובה וביכולתו של ההורה הפוגע לתקן את דרכיו.

הרב אריאל אף מדגיש וכותב, כי: "הוצאת ילד מחזקתם של הוריו נוגדת את הטבע האנושי ויש בה נזק נפשי גדול לילד ולמשפחתו. על כן, אף שבהלכות שבת או יום הכיפורים, למשל, די בחשש רחוק של פיקוח נפש כדי להתיר מלאכה, כאן נדרשת רמה גבוהה יותר של סכנה ומידה רבה יותר של ודאות כדי להצדיק את ההתערבות הזאת. לא נכון לקבוע שעדיף להסתכן ב-10 הרחקות מיותרות מאשר בפגיעה אחת, מתוך תפיסה שיש לעשות הכול (כפשוטו) כדי למנוע כל מקרה של פגיעה בילדים בידי הוריהם".

הרב אריאל מציין, כי הרב מנשה קליין מוסיף בשו"ת משנה הלכות, חט"ז סי' נח, שבהוצאת ילד מחזקת הוריו שלא כדין יש משום "גניבת נפשות". אך למען הסדר הטוב מפרט הרב אריאל כי לא כל המקורות מסכימים עם הרב קליין.

הרב אריאל אינו מסתפק במאמרו בהצגת התמונה בעיני ההלכה אלא מציג המלצות כדי לקרב את הרצוי למצוי. כבוד הרב כותב כי עפ"י המציאות הנשקפת בעיניו, הוא דווקא רואה כי בעידן ובמקום בו קיימים חוקים רבים אשר לכאורה מגנים על הילדים, יותר ויותר ילדים נפגעים, היות ולא חוקים דרושים כדי להגן על הילדים אלא שינוי תודעתי והכרה עמוקה יותר באחריות הנחה על כתפי ההורים כלפי ילדיהם.

הרב אריאל אף מגדיל ואומר כי לדעתו מקרים של ילדים בסיכון שכיחים יותר במצבים שבהם יציבות המשפחה התערערה. בהתאם לראייתו זו הפתרון המרכזי אותו הרב אריאל מציע הוא חיזוק ערכי המשפחה, יצירת אוירה תרבותית המחזקת את התא המשפחתי, שומרת על ברית הזוגיות ונותנת דגש על הנוכחות, סמכות ואחריות ההורית. הרב אריאל מציע להרבות בהדרכת זוגות נישאים והנחיית הורים כדי לעזור למשפחות לעמוד באתגר של גידול וחינוך הילדים.

הרב אריאל אינו שוכח את מוסד הקהילה, שלטענתו אין להתעלם ממנו ויש לפעול לחיזוקו. במוסד הקהילה מתכוון הרב אריאל לקהילה הגיאוגרפית של המשפחה, סביבתה, והן לקהילתה הגניאולוגית – המשפחה המורחבת- כששתי קהילות אלה חשובות מאוד לתמיכה והעצמה של התא המשפחתי, ומתן מרחב מגן לחינוך וגידול מיטיב של הילדים.

המקורות התורניים מסכימים כי בהתלבטויות של הממסד באשר לפעולות שיש לנקוט כלפי המשפחה, יש להעדיף פתרונות המעצימים את סמכותם ואחריותם של ההורים. יתרה מכך, יש להעדיף הפעלת סנקציות כלפי ההורים בשעה שהילדים ברשותם מאשר לטפל בילדים במקום ההורים או להרחיק את הילדים ממשפחתם. כן, מסכם הרב אריאל, אין לאיים על ההורים בהרחקת ילדיהם. הרב אריאל אף ממליץ כי בועדות החלטה (ועדות שמקיימים שרותי הרווחה מעת לעת בעניין המשפחות המטופלות אצלהם) תהיה נוכחות של נציג הקהילה המכיר ותומך במשפחה.

כאמור לעיל, מאמציי למציאת מקורות תורניים הניבו תוצאה מפתיעה ביותר, ובמסגרת צפייה בסרט דוקומנטרי אודות הפגיעה של שרותי הרווחה במשפחות במדינות אחרות ( הסרט ברוסית: "Ювенальная юстиция, или отобрать детей у родителей"), צפיתי בכומר שדיבר על המוסד המשפחתי, הרחקת ילדים מהוריהם והפרדתם ממשפחתם, וציטט מן הכתבים הנוצריים.

אמנם הכומר דמיטרי סמירנוב חי ועובד ברוסיה, אך לא יכולתי שלא לפנות אליו ולבקש את עזרתו באיסוף המקורות הנוצריים המדברים על מוסד המשפחה. לשמחתי הרבה הכומר סמירנוב נענה לבקשתי וערך אוסף מרהיב של מקורות נוצריים המדברים על חשיבות המשפחה ומטרתה.

ברצוני להביא בפניכם תמצית תרגום של הנכתב על ידו. אני מתנצלת מראש אם בתרגום חטאתי למקור בצורה כלשהי.

וכך כתב הכומר דמיטרי סמירנוב:

מבשורה על פי יוחנן אנו למדים כי הבורא הוא אהבה. בספר בראשית כתוב כי אהבה אינה יכולה להיות בגוף יחיד. טרם בריאת העולם, כאמור בספר בראשית, האהבה נכחה בין שלושת המהויות של הבורא. יוחנן השליח כתב כי הבורא הוא אהבה, ואהבה היא בריאה- לכן הבורא ברא את העולם וממשיך לברוא אותו.

כאמור בספר בראשית, כתר הבריאה הוא האדם, אשר נברא בצלם אלוקים. הצלם כולל את שלושת המהויות של הבורא, כאמור; האדם אשר ממנו נבראה חוה, ומהם נבראו ילדיהם, הבל, קין וכל בני העולם. לולא לאדם היו שלושת המהויות של הבורא, ניתן היה פשוט לעשות שיבוט של האדם ולא לברוא ממנו את אשתו חוה והילדים.

על כן, אדם, אשתו וילדיהם- הם למעשה שלושת המהויות של הבורא, כי הבורא לא ברא יחיד- אלא משפחה, בתהליך הבריאה שדומה לתהליך בריאת העולם.

אם כך, המשפחה האנושית נוצרה בשביל שהאדם יוכל באמצעותה לממש את מהות הבורא שבתוכו, מהות שהיא אהבה. בבשורה על פי מתי כתוב, כי הבורא ציווה לאדם להיות מושלם כמו אביו שבשמיים, והשלמות הזו היא באהבה שלמה. סוף תרגום.

כאמור לעיל, המשפחה אינה רק אבן היסוד של הקהילה, ובלעדיה אין קהילה, מדינה, אומה. המשפחה נוצרה כדי לאפשר לאדם לממש את מטרת בריאתו, ומי שמאיים על שלמות משפחתו של אחר, עלול לפגוע בהשלמת עבודתו של אדם בעולם זה.

אני מאמינה שאל לאף אדם לקחת את מה שהבורא נתן, ואמונתי זו מבוססת בין היתר על לימוד מאוד חשוב שלמדתי בזמן לימודי המשפטים בלונדון, מפי אחת הפרופסורים שלימדה אותנו קורס 'רפואה ומשפט'. באחד השיעורים למדנו את פסק הדין של התאומות הסיאמיות, כאשר בפסק דין זה נקבע כי יש להמית את אחת התאומות כדי שהשניה תחיה. בהתאם לנורמות המקובלות כיום בעולם המערבי פסק הדין נראה הומני, ראוי מבחינה זו שמעדיף את הרע במיעוטו (אחרת לאף אחת משתי התאומות לא היה סיכוי רב לשרוד) ונראה נכון לאדם הסביר. אך הפרופסור סיפרה דבר מה נוסף, וסיפור משני זה השפיע על כל החלטה מקצועית שקיבלתי מאז. הפרופסור סיפרה שלאחד השופטים שישבו בדין היו בעצמו בנות תאומות, מספר חודשים לאחר מתן פסק הדין שתי בנותיו נהרגו בתאונת סקי.

רופאים, שופטים, עובדים סוציאליים ואחרים הרבה פעמים משחקים את ה', ואף מרחיקים לכת ומכריחים את הנתונים למרותם לקבל טיפול זה או אחר, כופים סנקציות כאלה ואחרות וכו'. אף אחד מהם אינו יכול להבטיח במאת האחוזים שהתוצאות לטווח הארוך יהיו חיוביות ובאמת ייטיבו עם האדם, הילד שעליו רוצים להגן. אותם אנשים שמשחקים את הבורא צריכים לדעת, שלא רק הנתונים למרותם יישאו בתוצאות, התוצאות גם לא יפסחו מעליהם ומעל משפחתם.

אני מאוד אוהבת סיפורי צדיקים, סיפורים אלה, בעלי חכמה עמוקה, מאירי עינים ופותחי לב, מאפשרים לאדם הפשוט לגעת בעולם השוכן מעבר לחושיו הפיזיים וללמוד על הסדר האמיתי שעל פיו פועל העולם. אחד הסיפורים האהובים עלי, דן בדיוק בנקודה שעלתה לעיל.

פעם, לפני מאות שנים, חי בעיירה קטנה מקובל גדול, האיש היה ידוע בחכמתו הרבה וכל האנשים מעיירות הסמוכות הגיעו ללמוד אצלו את חכמת החיים. יום אחד הגיעו אליו שני בחורים צעירים ושאלו; אתה איש כל כך חכם אנא הסבר לנו איך יתכן כי דברים רעים יקרו לאדם טוב, ואילו אדם רע יצא זכאי?

חשב המקובל מעט ואמר; לכו שניכם ושבו לכם תחת עץ בעיירה הסמוכה, אבל היזהרו שאף אחד לא יראה אתכם, צפו מבלי להתערב במה שיתרחש ואז חיזרו וסיפרו לי מה ראיתם. השניים הלכו לעיירה הסמוכה והתיישבו בניחותא תחת העץ וחיכו בסבלנות. לפתע ראו אדם זקן מגיע לספסל תחת העץ מהצד השני של הרחוב ומתיישב לו על הספסל. האדם מניח על הספסל שק קטן ובו מה שנראה כמו מטבעות זהב. מוציא קצת שתיה, אוכל ונהנה מארוחת צהריים דשנה. כעבור כמה רגעים קם, שם את השאריות של ארוחתו בתיק והולך, ואילו השק עם המטבעות נשאר על הספסל. כעבור כשעה זקן אחר מגיע ומתיישב בכבדות על אותו הספסל, ואז לפתע רואות עיניו את השק, הוא פותח את השק, רואה את מטבעות הזהב, מסתכל כי אין אף אחד בסביבה, לוקח את השק והולך. שני הבחורים הצעירים שמתבוננים במתרחש מהצד לא מבינים היכן הצדק, מדוע החכם שלח אותם לראות חוסר צדק שכזה….ואז בזמן ששניהם מתמרמרים ומקטרים מגיע לו הזקן השלישי, מתיישב בניחותא על הספסל, מוציא את ארוחתו ואוכל לשובע. לפתע מגיע הזקן הראשון ומתחיל לצעוק בקולי קולות- היכן המטבעות שלי? היכן השק שלי? אתה לקחת את המטבעות שלי! תחזיר לי את השק שלי! הוא שלי! ומכאן לשם מתפתחת קטטה בין השניים והזקן הראשון ברוב כעסו משאיר את הזקן השלישי שכוב על המדרכה ליד הספסל והולך. שני הבחורים הצעירים בתמיהה מתבוננים במתרחש ואינם יכולים להאמין למראה עיניהם, איך יתכן חוסר צדק כזה בעולם, הרי הם ראו שהזקן השני לקח את המטבעות, על מה ומדוע הזקן השלישי שילם בבריאותו על מעשיו של הזקן השני? כמה לא הוגן! ממורמרים הם חוזרים למקובל ומספרים לו את מה שהתרחש. המקובל מקשיב ומשיב;

לפני הרבה מאוד שנים, בעבר כה רחוק שאפילו שלושת הזקנים לא יכולים לזכור אותו, הזקן הראשון והזקן השני היו שותפים בעסק. הזקן הראשון גנב כל הזמן מהזקן השני ורימה אותו. הזקן הראשון בצעירותו היה חמדן מאוד ולא משנה מה היה לו – שום דבר לא הספיק. לאחר תקופה הזקן השני גילה שהזקן הראשון גונב ממנו ומשקר לו ופנה לבית המשפט כדי שזה יברר וינהג עפ"י הצדק. השופט ששפט אותם היה הזקן השלישי, והוא בגלל עצלנותו ובורותו לא שמע עד הסוף את הטענות של השנים, לא שקל בכובד ראש את העניין ופסק פסיקה לא נכונה- השופט, הזקן השלישי, פסק לטובת הגנב- הזקן הראשון, והזקן השני נותר בחוסר כל. עברו שנים רבות, והשלושה נפגשו שוב. הזקן הראשון- מי שבצעירותו היה הגנב "בטעות" השאיר את שק מטבעות הזהב על הספסל. הזקן השני- מי שהיה צעיר ישר ואשר לאחר פסיקתו של השופט העצלן נותר בחוסר כל- מצא "במקרה" את שק מטבעות הזהב והחוב שהזקן הראשון היה חייב לו הוחזר. ואילו הזקן השלישי- הוא לא אחר מאשר השופט- קיבל "שלא בצדק" מכות וגידופים על כך שפעם כשופט לא רדף אחר הצדק אלא בגלל עצלנותו ואדישותו השאיר את השותף הישר בחוסר כל.

אנו, על הבנתנו המוגבלת, רחוקים מאוד מלראות את הסיבה האמתית שמאחורי המצבים הניצבים בפנינו, כך גם מוגבלת היכולת שלנו לקבל החלטות הנוגעות לחיים שלנו אשר נכונות במאת האחוזים בטווח הארוך. אנו מוגבלים אף יותר כאשר מדובר בחיים של אדם אחר.

הרב יהודה ברג, כתב את הדברים הבאים:

"דרך אחת להעלות את רמת הסבלנות , הסובלנות והנדיבות כלפי אחרים היא להבין שאף אחד אינו מושלם. לעולם אינכם יכולים לדעת מה עבר אדם או מה הוא עובר עכשיו. לכולנו יש פגמים באופיינו, חוסר הביטחון שלנו, ההתנתקויות שלנו והרגעים הפחות מזהירים שלנו. אנו אולי לא מושלמים, אבל אנו יכולים להביא את העולם קרוב יותר לשלמות פשוט על ידי כך שנאפשר לאחרים את המרחב לגדול בקצב שלהם".

כאשר אני זוכרת לימוד חשוב זה, כפי שגם מלמד אותנו מקובל גדול רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, הידוע בכינויו 'הסנגור של ישראל', אני לעולם אעדיף להיות בצד המסנגר, המאחד, המעצים ולא בצד הכופה, מפריד ומקטרג.

ואתם?

עורכת דין תמר טסלר
צרו קשר לקבלת ייעוץ משפטי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *