רצון הילד נ' טובת הילד

בזמן האחרון אני מתעמקת יותר ויותר בעולמו של הילד, ככל שהדבר נוגע לזכויותיו וחובותיו בביה"ס, בבית ובחברה. ככל שאני מרבה לקרוא בעניין כך גדלה המחלוקת בליבי מה בכל זאת בסופו של דבר אמור לנצח- זכותו של הילד אשר כוללת בתוכה את טובתו של הילד או רצונו של הילד?

אני חייבת להודות, כי כאשר ניגשתי לסוגיה לראשונה, לא היו לי תהיות כלל. הדבר היה ברור לי כאור השמש כי טובתו של הקטין מתעלה מעל לכל. ואולם, שאלה אחת- ואחת בלבד הביאה קריסה לביטחון זה, והיא; מי הוא הקובע מה היא טובתו של הקטין? האם אלו הוריו? ביהמ"ש? אני כעורכת הדין שלו? קצין המבחן שלו? או שמא יהיה זה הקטין עצמו? שאלה זו נותרת עדיין ללא מענה הולם ומוסכם.

אין ספק כי שאלות אלו לא היו עולות באם היה מדובר באדם בגיר, וכי אז עורך הדין לא היה נאבק בשאלה המועלית לעיל כלל וכלל. הרי שמוסכם על כל כי רצונו של האדם כבודו, ולא לנו להורות לו מה נכון ומה לאו.

על כן מדוע מועלית שאלה זו ככל שהיא נוגעת לקטין? האם מפחדים אנו כי אינו יודע להחליט מה היא טובתו, או כי רצונו אינו משקף את טובתו, ואי לכך עלינו חלה החובה להגן על טובתו זו? והרי שבהעברת האחריות עלינו אנו נוטלים מאחריותו ושליטתו של הקטין בחייו, האם צודק הדבר?

אם היינו רואים בקטין מי שאינו יכול לקבל על עצמו אחריות למעשיו ולהשלכותיהם, אזי מדוע אנו מעמידים את הקטין לדין בכלל? ואם אנו סבורים כי הקטין אכן יכול וצריך לשאת בהשלכות למעשיו על פי דין, אזי מדוע מגבילים אנו את יכולתו ורצונותיו? הרי שאם ימצא הקטין אשם במיוחס לו, אזי אנו מענישים אותו על רצונותיו ומעשיו, אזי איך יכולים אנו לפתע להגביל את רצונותיו כאשר העניין נוגע לעונש? או שנכיר כי הקטין יכול וצריך לקחת אחריות על חייו, ואז "נרשה" לו לקחת אחריות במלואה, או שנפסיק להעמיד קטינים לדין בכלל, ונקבע כי ככל שהאדם קטין, הוא אינו מבין, רצונותיו כאוויר, וכי האחריות עליו ולמעשיו נופלת על הבגירים האחראים עליו, וככל שהדבר נוגע לבחירות בחייו אין הוא אחראי עליהן- לטוב ולרע.

אין דבר קשה יותר מאשר לעמוד מנגד ולראות אדם הפוגם במזיד בחייו, והדבר קשה שבעתיים כאשר מדובר בילד- ובמיוחד בילד שלנו או בלקוח הקטן שאותו אנו כעורכי הדין מייצגים. אולם, איך נוכל להתיימר לדעת מהי טובתו של הילד בוודאות מוחלטת? איך נוכל לקחת אחריות על ניהול חייו של אדם אחר, האם חיינו שלנו הם דוגמה להחלטות נבונות שעשינו במהלך כל החיים? איך נדע כי ההחלטה שעשינו למען "טובתו של הילד" לא תפגע בו בטווח הארוך? לדוגמה; אם החלטנו כי עדיף לנו לא לפעול לזיכוייו, ויהיה טוב בהרבה בשבילו באם ישלח למעון סגור, וזאת בכדי בכל דרך להרחיקו מהרחוב. מה יקרה באם במעון זה יעבור הילד התעללות מינית, דבר אשר לא היה קורה לו ברחוב, ולפתע נוצר לנגד עינינו אנס, אשר את כל כעסו ומרירותו כלפי הפוגע יפנה כלפי ילדים אחרים ברגע שישתחרר. כמובן שזוהי דוגמה מוקצנת, אבל העיקרון ברור.

איך יכול מישהו לדעת מהי טובתו של מישהו אחר, יהיה גילו אשר היה?
כמובן שאיני אומרת כי צריך להפקיר ילדים לרצונותיהם, מבלי אף לנסות ולהראות להם השלכות של רצונות אלו בטווח הארוך. חובה עלינו להזהיר ולהורות דרך, אולם לא לכפות ולכופף אחרים לרצונותינו, גם כאשר אנו בטוחים כי דעתנו חכמה יותר , טובה יותר ועדיפה על דעתו של האחר. וכאן קמה לה השאלה שוב, האם בחיינו לא טעינו ושגינו, ובאם הייתה ניתנת לנו ההזדמנות לא היינו משנים לכל הפחות חמישים אחוז מההחלטות שעשינו בעבר?

לכן, המסקנה שלי היא , כי טובתו של הילד היא רצונו. הרי שאז ורק אז ילמד האדם הקטן כי רק עליו חלה האחריות לחייו, וכי רק עליו חלה החובה להרהר ולהחליט מה היא טובתו ולפעול על פיה. הנני סבורה כי באם נעביר את המושכות לחייו של הקטין לידיו ואנו ניכנס לתפקיד היועץ הראשי במקום תפקיד המחליט הבלעדי, נופתע לטובה ונגלה כי יש לקטין את היכולת לשלוט בחייו ולכוונם נכון, ובאם אומרים כי ילד אחראי הופך למבוגר אחראי, הרי שאנו נעזור ליצור חברה טובה יותר, אחראית יותר ופגועה פחות, והרי בסופו של דבר זוהי כל המטרה, לא?

עורכת דין תמר טסלר
◄צרו קשר לקבלת ייעוץ משפטי