אני חייבת את ההארה לספר "לבד בברלין" (מאת: הנס פאלאדה) אשר במהלכו ועל כמה וכמה בסיומו לפתע הבנתי את השורש של התשובה שלי. עם קריאת הספר "ילד 44" (מאת: טום רוב סמית) התחדדה ההבנה עוד יותר, וברצוני לחלוק אותה עימכם.
זכויות אדם, ובכלל זה זכויות חשודים, עצורים, נאשמים ואסירים, נוצרו מתוך כורח סביבתי, מתוך מערכת אמונות מוסרית שהנהיגו האנשים עצמם בשביל עצמם. זכויות אדם, באשר הן ונתונות לכל אחד, נוצרו, לטעמי, כדי למלא את החלל שנותר כאשר האנושיות נעלמת. זכויות הן הקביים של האדם כאשר הוא אינו יכול להישען על אנושיותו, ודאגתו לאדם השני נופלת מדאגתו לעצמו. כאשר אנשים פועלים מתוך המערכת ולמען המערכת שרואה את טובת הכלל מעל לטובת הפרט, זכויות האדם הן מצפן המורות כמה רחוק ניתן ללכת כדי להגן על הכלל מהפרט. כאשר אנשים שוכחים שטובת הכלל אינה יכולה להתקיים מבלי דאגה כנה ופעולה למען טובתו של הפרט, הזכויות מגנות על הפרט ומאפשרות לו מרחב מחייה מוגן.
למותר לציין כמובן שלא כל אדם שמודה בביצוע פשע אכן ביצע אותו, והתיאוריה שהיתה קיימת פעם (וכפי שנראית מערכת המשפט שלנו היום טרם עברה מן העולם) שכביכול אדם לא יודה בפשע שלא ביצע ואם הודה כנראה שהוא אשם, לאור ההיסטוריה האנושית (אינקוויזיציה, התקופה הסטליניסטית והחקירות ב- NKVD, התקופה הנאצית והחקירות ע"י הגסטפו וכו'), כמובן שגויה מיסודה וחסרת כל הבנה אודות מהות האדם ודרך חשיבותו.
אך מה קורה עם אנשים שאכן ביצעו את הפשע, נורא ככל שיהיה? כן, גם להם מגיעות זכויות, גם להם מגיע משפט הוגן, גם להם מגיעים תנאי מעצר אנושיים. ובמקרים האלה היכן שאנושיותנו בוגדת בנו, עומדות לעזרתנו זכויות אדם המשמשות לנו קביים בהתייחסותנו לאותם אנשים, שאולי בחרו (במודע או לא במודע) לזנוח את אנושיותם כלפי קורבנותיהם, כאן אנו כחברה, המורכבת מכל פרט ופרט- אזרח, חוקר, עו"ד, שופט, צריכים להיבדל מהם בכך שנבחר לנהוג בהם באנושיות שנשכחה מהם. לא ניתן לשקם אף אדם בכך שמתנהגים אליו בחוסר אנושיות ומשמרים בליבו ובמחשבתו את הלך הרוח הכוחני- סדיסטי. הדרך היחידה לעזור לאדם להשתנות היא להתנהג אליו כפי שאנו מצפים ממנו להתנהג כלפי אנשים אחרים.
כאשר רבי עקיבא נשאל "מה מטרת היותנו בעולם הזה?" הוא ענה: "ואהבת לרעך כמוך". לפני שנוכל להושיט את יד האנושיות לאדם השני, מכורח הסיבה שאין נותן מה שאין בו, אנו צריכים לבדוק האם אנו אוהבים את עצמנו, מתייחסים לעצמנו באנושיות המגיעה לנו ויודעים לעמוד על הזכויות המגיעות לנו, לא מתוך פגיעה באחר אלא מתוך שמירה על ערך האנושיות בחיים שלנו ובחברה כולה. הזכויות שומרות עלינו עד שנגיע למצב מודעות של "ואהבת לרעך כמוך" שאז לא נידרש לקביים מוסריים כדי לחיות בחברת אנשים. עד שנגיע לכך, כדאי לזכור שבכך שאנו שומרים על זכויותיהם של אנשים אחרים אנו למעשה שומרים על זכויות שלנו, של משפחתנו והיקרים לנו, כי בכל רגע נתון אנו יכולים למצוא את עצמנו במקום אותם האנשים שאותם אנו מוקיעים כל כך. כפי שקרן ברג אומרת "אדם המנסה להכשיל מישהו אחר בדבר כלשהו, עתיד ליפול בו בעצמו". בכך שאנו שומרים ומגנים על זכויות אדם של כל אדם, אנו שומרים ומגנים על עצמנו, כי בחברה שבה ניתן להתייחס לאדם אחד כאל חסר זכויות, ניתן להתייחס כך לרבים, ועד מהרה המערבולת שנוצרה תבלע גם אותנו. בכך שאנו מגנים ושומרים על זכויותיהם של אחרים- אנו שומרים על עצמנו ועל ילדינו!
עורכת דין תמר טסלר
◄צרו קשר לקבלת ייעוץ משפטי
איני יכולה לשים את האצבע מתי בדיוק העניין של העדפת גברים על פני נשים עלה באופן ממשי לתודעתי, היות והחוויה הזו נמשכה כל חיי, היא נראתה לי טבעית מאוד ולא הבחנתי טרם לכן באפליה שאני עושה לנשים אחרות. אבל העניין התחיל להתבהר לאחר שפגשתי אישה מאוד מיוחדת שעוצמתה הפנימית והאצילות במחשבתה ובהתנהגותה היוו ומהוות השראה בשבילי. במשך השנים האחרונות פרופסור אסתר הרצוג מלווה אותי בעבודתנו המשותפת, בסובלנות אין קץ ובקבלה מוחלטת של דעותיי והשקפותיי שמנוגדות כמזרח מן המערב מאלו שלה.
אני חייבת לציין שמעולם לא חוויתי אפליה שהיתי מודעת אליה בגלל שאני אישה, ההפך הוא הנכון. אהבתי הרבה לבני המין השני שמשודרת, כך אני מאמינה ומקווה, מליבי אל ליבם פתחה עבורי תמיד דלתות ואפשרה לי לקבל שלל הזדמנויות שאילו היתה עומדת מולי אישה, לא בטוח כלל שהיתי זוכה להן. אנשים מרגישים כשאוהבים אותם, וגברים ללא ספק תמיד הרגישו ועדיין מרגישים את הערכתי ואהבתי הרבה אליהם, ללא הבדלי גיל, גזע או דת.
אם כן, מה השתנה?
השנה האחרונה היתה רצופה התפרצויות אלימות כלפי נשים, התפרצויות שלולא שודרו פיזית במדיה לעולם לא היתי מאמינה בקיומן. החל מישיבה בחלק האחורי של האוטובוס, מנהג שנראה כי לא היה קיים אפילו בימיה של רוזה פארקס. התפרצות שלא נראתה כדוגמתה בבית שמש נגד נשים וילדות וכלה בניסיון לבטל את חזקת הגיל הרך, הזכות היחידה שקיימת לנשים עפ"י חוק, במערך חוקים ותקנות שמפלות באופן חד משמעי ומוחלט נשים בעת גירושין עפ"י ההלכה היהודית. אדגיש, שלפי הדין השרעי (המוסלמי) לנשים אין אפילו את הזכות הזו. ההתפרצויות הללו, לראשונה, פתחו את עיני לאמת הכואבת, למקומן האמיתי של הנשים בחברה הישראלית.
מדברים על שיוויון.
הקולות שנשמעים בעד ביטול חזקת הגיל הרך מדברים על שיוויון. שיוויון אוטופי בין גברים לנשים במדינת ישראל. הקולות שואלים; נשים, האין אתן רוצות שיוויון? אזי מדוע שתתנגדו לביטול חזקה שמפלה באופן ברור לטובתכן? אם הנכן, נשים יקרות, רוצות שיוויון, השיוויון מתחיל מכן! בטלו את חזקת הגיל הרך וכך נהיה שווים.
אני בעד שיוויון. אני בעד חלוקה הוגנת ושווה בנשיאת הנטל לפרנסה ודאגה למשפחה. אני בעד שיוויון במקומות עבודה ובשכר. אני בעד שיוויון בחלוקה הוגנת ושווה בתפקידים בצבא ובמשרדי הממשלה. אני בעד שיוויון בפני החוק, גם החוק הדתי. אני בעד שיוויון.
המציאות בישראל, על כמה וכמה זו המשתקפת בשנה האחרונה, מראה דווקא על המגמה ההפוכה. ישראל רחוקה מתמיד משיוויון בין המינים.
תפקיד הנשים.
אני מאמינה שכל אדם אחראי על מה שקורה בחייו וגם על מה שלא קורה, וקבוצת ה- (א)נשים אחראית על מה שקורה להן כקבוצה.
חברת הכנסת ציפי לבני (יו"ר מפלגת קדימה) היתה אחראית להקמת ועדת שניט, ועדה שבחנה והמליצה על ביטול חזקת הגיל הרך.
חברת הכנסת יוליה שמאלוב ברקוביץ' (מפלגת קדימה) יזמה את הצעת החוק לביטול חזקת הגיל הרך.
רשימת נשים שהלך רוחן ופעולותיהן מהוות פגיעה ישירה בנשים אחרות עוד ארוכה וכוללת פעולות רבות מכדי לפרט. כפי שניתן לראות דווקא נשים הן אלה שיוזמות ומפעילות מהלכים שסופם לפגוע אנושות בנשים אחרות, לא הגברים. לולא הנשים כל כך התעקשו לפגוע בעצמן, הגברים לעולם לא היו מצליחים.
להבדיל אלף אלפי הבדלות המצב המתואר מזכיר לי במקצת את המסופר בספר "רקוויאם גרמני" של עמוס אילון על יהדות גרמניה מכניסתו של משה מנדלסון במאה ה-18 בשערי ברלין ועד לעליית הנאציזם. מן המסופר בספר נפלא זה הגעתי למסקנה שאף אחד לא שנא יהודים בגרמניה כמו שהם שנאו את עצמם. השנאה העצמית היתה כה מחרידה ומטרידה שכבר באמצע הספר אפשר לצפות את סופו.
בפוסט שהעלתה היידי מוזס (בתו של חבר הכנסת, יו"ר סיעת יהדות התורה, מנחם אליעזר מוזס, תומכת נלהבת בציפי לבני, שעתידה להתמודד ברשימת קדימה לכנסת הבאה) היא כותבת:
"וזה (שיר של ריטה ומירי מסיקה) לכן באהבה לכבוד שבת נשים התומכות ביו"ר האופוזיציה. ולבוא בכל האנרגיות להצביע ב: 27 למרץ עבורנו! "נשים כמונו פעם היו שורפים על המוקד" מדגישה ריטה ולא ידעה שנשים מסוימות בחברה הישראלית הנאורה שלנו לכאורה עדיין שורפים נשים על המוקד במובן האחר של המילה. מי אתם שתוכלו לומר האם יו"ר האופוזיציה הגברת ציפי ליבני כשלה בתפקידה או לא, האם אתם מודעים לעובדה שכוחן של נשים הולך ונחלש בממשלה הנוכחית והיא תיחלש עוד הרבה יותר באם ציפי לא תנצח. איפה תמצאו תשע חברות כנסת במפלגה? בליכוד? בש"ס? באיחוד הלאומי? ביהדות התורה? הזוהי התורה להדיר נשים ממקום מקבלי ההחלטות? האם הכנסת המיוצגת בקואליציה ע"י חמש חברות כנסת בליכוד שאני רוצה לשמוע מכם חברים את שמותם (מלבד ח"כ מירי רגב שלא נחה ופועלת נמרצות)? אינכם מכירים את הנשים שמייצגות אותנו ואין בממשלה בבית לעם היהודי ייצוג הולם לנשים!! לכן הכוח בידינו, בואו לתמוך במפלגות שמאדירות נשים ונותנות את החותם במעשים!! קרי "בית קדימה".
ואני שואלת; אם נשים שאנו בחרנו כדי "לתת ייצוג הולם לנשים" בממשלת ישראל הן הפוגעות העיקריות בנשים בישראל, מדוע בכלל צריך נשים בממשלת ישראל? האם הנשים הללו, נבחרות הציבור, המתהדרות בכך שהן נשים למען בחירתן החוזרת, יכולות כלל לעלות שיקול זה בתעמולת הבחירות? שאלות.
אדם, אשה, אמא לילד ועורכת דין גם היא כתבה בפייסבוק;
"ואני תוהה לעצמי…האם יום האישה הבין לאומי שמתקיים היום ואיתו הפמיניזם הביאו לתוצאה הזו שאני יושבת עכשיו במשרד מול המחשב ועובדת במקום להיות בחוץ בשמש (השמועות אומרות שיש שמש בחוץ) וליהנות עם משפחתי בחג פורים…"
הגישה של הנשים "לפמיניזם" מתובלת, לעניות דעתי, בדמוניזציה שעשו למושג זה במהלך עשרות השנים, הנשים. כפי שאני כעת רואה את "הפמיניזם", בעיני זה "בסך הכל" "חופש בחירה". ה"פמיניזם" הביא איתו מושג חדש לנשים, מושג שלא היה בהישג ידן של הנשים לפני כן, מושג של "בחירה חופשית". היכולת לבחור עבורנו, הנשים, כיום כל כך מובנת מאליה שאיננו כלל נותנות את הדעת לכך שזה הושג אך לפני 100 שנה. בידינו הבחירה החופשית אם להישאר בבית ולגדל ילדים ואם לצאת לעבוד, זה לא מצב נתון, זו בחירתנו. במקום שבו לפני כמה מאות שנים על פי חוק על הנשים נאסר ללמוד לקרוא עומדות כיום חברות כנסת, עורכות דין, שופטות וטוענות נגד אותן נשים מנהיגות שהעזו לעצור לאחר אלפי שנות דיכוי ולראשונה לבחון מהו רצונן האמיתי כבנות אדם ואף העזו לעמוד על רצונן זה, העזו למרוד ולהפסיק לרצות את הממסד הקובע, העזו לא למצוא חן, העזו לצאת נגד נשים אחרות שעמדו על הזכות להישאר בורות (הסרט "יופי מסוכן" ממחיש זאת היטב), העזו להסתכן ולהפסיד את כל מה שהיה להן, כדי שהיום הנשים שלמענן נלחמו, ושיש בידן את הכוח אך ורק בזכות מאבק זה – ילחמו כדי להישאר ולהשאיר נשים אחרות בדיכוי שכל כך מבורך ע"י הרוב השולט. הנשים הללו, שתוארו לעיל ואחרות כדוגמתן, הנמצאות לכאורה בעמדות מפתח והשפעה, מרגישות, כך נראה לי, שהן ניצחו במאבק, הן בשיוויון. אין אשליה גדולה מזו, אשליה שמציבה במקום מסוכן בהרבה את הנשים של היום מול הנשים של פעם שידעו היטב כי אין הדבר כך. כל תחום ותחום היום במציאות החברתית במדינת ישראל, ואין זה משנה אם מדובר בתחום המשפט, האקדמיה, הרפואה או הצבא, עדיין מציב את האישה במקום שני. במקום שני מנקודת ההתחלה, במקום שני מן ההיבט של קידום, במקום שני בהיבט השכר ובהחלט באי שיוויון מובהק בפני הדת. האשליה של שיוויון בין המינים בישראל זו בועה עכורה שכולנו שוחות בתוכה.
אם אתם שואלים אותי, אני שמחה שחזקת הגיל הרך עומדת להתבטל, אני שמחה על כך שאנו מחוייבות לפנות את קדמת האוטובוס לגברים, אני שמחה שבבית שמש צריך להלביש ילדות בנות 8 בבגדים מכף רגל ועד ראש כדי ש"גברים בריאים" לא יחשקו בהן, אני שמחה שבירושלים או בבני ברק (אני לא זוכרת כרגע, והאמת זה לא כל כך עקרוני) יש מדרכות מיוחדות לנשים, שלא תלכנה חס ושלום על מדרכות עליהן דורכים רגלי גברים. אני שמחה. כמו שמדינת ישראל נולדה לאחר השואה ולפי קולות מסוימים אף בזכות השואה, כך הנשים תתעוררנה ותיקחנה אחריות על החיים שלהן. השאלה רק באיזה מחיר?
"נשים שאננות, איך אתן שוקטות, איך אתן יושבות שלא להתעורר בעולם, קומנה, ותשלטנה על הגברים". (ספר הזוהר, פרשת ויקרא, פסוק שכ"ז, פרוש הסולם).
"כל מקום שיש שיוויון הזדמנויות לנשים, נראה התפתחות חברתית, כלכלית, טכנולוגית ניכרת, אותה חברה תוביל בין יתר החברות בעולם. ככל שהחברה תדכא יותר את האישה, כך היא תפגר אחרי יתר אומות העולם". (קרן ברג, מייסדת ומנהלת המרכז ללימוד קבלה, ספר "אישה", עמוד 149)
השאננות שלנו, הנשים, האמונה באגדת השיוויון בישראל 2012 מציבה אותנו בעמדת נחיתות ומקבעת אותנו בעולם של אי שיוויון. בעולם שבו בשם השיוויון נעשות העוולות החמורות ביותר נגד נשים (כגון ביטול חזקת הגיל הרך), בעולם שבו אנחנו כל כך מתאמצות להוכיח שאנחנו שוות שאנחנו שוכחות לעצור ולשאול את עצמנו- מה אנחנו רוצות? אם אפילו אנחנו לא באמת מתעניינות במה אנחנו רוצות, מדוע ש"הם" יתעניינו?
הקולות צודקים, השיוויון מתחיל מאיתנו, הנשים, שיוויון נפש.
עורכת דין תמר טסלר
◄צרו קשר לקבלת ייעוץ משפטי
ברצוני להציג בפניכם את התיאוריה שלי, שנוצרה עם השנים אך התחדדה והתבהרה סופית עם טיפול במקרה שהגיע לידי בשבוע האחרון, ובו ילדה בת 9 (כיתה ב') שזה עתה עלתה לישראל נפלה קורבן להתעללות מצד תלמידים אחרים והתעלמות מצד הצוות החינוכי, עד שהיא ואימה התלוננו בפני צוות ההנהלה בביה"ס ומחוצה לו, שאז ההתעלמות הפכה לעוינות והילדה שלפני רגע היתה קורבן לאלימות מצד תלמידים, הפכה בעצמה לעבריינית (בפי מנהלת ביה"ס) שמתעללת בילדים אחרים, לא ממושמעת, בעלת בעיות התנהגות וכו'.
ההתנהלות "ההגנתית" של מערכת החינוך והפיכת ילד מקורבן לעבריין, כדי לכסות את האחוריים, הינה התנהלות שפגשתי אינספור פעמים, בבתי ספר שונים, בכל הארץ. התנהלות זו מטרתה אחת- להגן על צוות ביה"ס ועל מוניטין של ביה"ס, גם אם על חשבונו של הילד.
אך להפיכת ילד קורבן לעבריין יש גם תועלת נוספת, והיא היעדר טיפול בעבריין האמיתי- שמשמעותו היעדר הסתבכות עם משפחה באמת בעייתית וקשה, הסתבכות שעלולה לעלות ביוקר לצוות ביה"ס, (הן מהפן התעסוקתי ולפעמים אפילו מהפן האישי).
וכך הורגים שני ציפורים בבת אחת- גם מצהירים כי ביה"ס לא התרשל בטיפול בילד שחווה אלימות וגם לא נדרשים "ללכלך את הידיים" עם משפחה בעייתית. נהפוך הוא ממשיכים להתעלל במשפחה החלשה שמולה קל יותר להתנהל.
לא רק מערכת החינוך נוקטת בשיטת "מקורבן לעבריין" אלא גם מערכת הרווחה. כאשר ילד מוצא מביתו, בד"כ נטען בעניינו כי הוא חלש, מסכן וקורבן להיעדר מסוגלות הורית מצד האחראים עליו, או במקרים חריגים קורבן להתעללות של ממש. בעת הוצאתו של הילד מביתו, למערכת הרווחה כלל לא משנה אם אותו הילד אכן בעל בעיות התנהגות ולהוריו אין אפשרות לנהוג בו אלא בסמכותיות, אשר יכולה להתפרש ע"י הסביבה, שלא בקיאה בפרטי פרטים, כאלימות. כל עוד נבחנת המערכת המשפחתית, התנהגות ההורים נבדקת ללא כל קשר לאישיותו של הילד. כאשר ילד זה מועבר למוסד ו/או משפחת אומנה וקמות טענות, בד"כ מצד הילד והוריו, על כך שהילד זוכה, במקומו החדש, ליחס משפיל, מבזה או חלילה חווה אלימות ממשית- מערכת הרווחה ממהרת להדוף טענות אלה בהצגתה את הילד, שרק לפני רגע היה קורבן, כעבריין בלתי ממושמע, בעל בעיות התנהגות קשות ובלתי נשלט בעליל- כך שהאחראים החדשים עליו לא יכולים לנהוג כלפיו אחרת, כביכול. גם אם התנהגותם זהה לגמרי להתנהגות הוריו, התנהגות שהיתה העילה להוצאתו מהבית. לפיכך, כאשר נבחנת מערכת ההשמה החוץ ביתית, נבדק אך ורק הילד, והעובדים האחראים עליו מוצאים מהמשוואה. כך שהילד ברגע המעבר מביתו להשמה חוץ ביתית הופך למעשה מקורבן לעבריין.
* מקרה שהגיע לטיפולי כאשר הילדה נפגעה במוסד הציג התנהלות זו במלוא תפארתה. ילדה אוטיסטית הוצאה מידי אימה בתואנה כי אימה לא מצליחה להשתלט עליה ולפעמים צריכה לנקוט באלימות, (מחזיקה את הילדה בחוזקה) כאשר הילדה משתוללת. נאמר לביהמ"ש כי יש בהתנהלות זו משום אלימות כלפי הילדה ויש להגן על הילדה מפני אימה. הילדה הועברה למוסד המתמחה בילדים על רצף האוטיזם, אך גם שם נקטו כלפי הילדה בהולדינג, (החזקה), כאשר זו השתוללה, עד להופעת סימנים כחולים על גופה של הילדה. כאשר נערך בירור עם שירותי הרווחה למקור הסימנים וסיבת הופעתם, נמסר שהילדה בלתי נשלטת ואין לצוות המוסד כל יכולת להרגיעה אלא ע"י החזקתה בכוח, כוח שגורם לסימנים כחולים. לצערי הרב, שרותי הרווחה לא קלטו כלל את האבסורד שבדבר.
להלן מספר המלצות שיוכלו לעזור בהתנהלותכם מול ביה"ס ו/או מחלקת הרווחה – כך שאתם וילדיכם תפסיקו להיות קורבנות ותהפכו ללוחמים שאיתם אף אחד לא רוצה להתעסק.
איסוף ושמירת מידע
ראשית, כל עבודה, מבחן ותעודה שעושה ומקבל הילד צריכים להישמר בתיקיה מסודרת בבית, החל מהגן.
* היה מקרה במשרדי שתיקיה כזאת הצילה ילדה בביה"ס יסודי מהפנייה לועדת השמה. במקרה שלה הצוות החינוכי עשה כל מיני מניפולציות כדי לתייג אותה כבעלת לקויות למידה, ואף הציג אותה כבעלת איחור של שנתיים בחומר. לאחר שהוצגו להנהלת ביה"ס כל התעודות, עבודות ומבחנים ששמרה הילדה, שהיתה מאוד מסודרת, הנהלת ביה"ס חזרה בה והוחלט לא להעלות את הילדה לועדת השמה.
שנית, יש לשוחח באופן מסודר, פעם בחודש בערך, עם הגננת או מחנכ/ת הכיתה של הילד, לשמוע ולתעד את המידע אודות התנהגותו של הילד, מצבו הלימודי והחברתי. יש לשאול שאלות ברורות ולקבל את כל המידע הדרוש. בנוסף, כדאי לשוחח עם מורות נוספות, על הנושאים שציינתי. על כל השיחות, כמובן, להיות מוקלטות.
* מקרה אחר במשרדי הראה את נחיצות ההקלטות, כאשר התעודות שהוצגו להנהלת ביה"ס, ובהן ציונים טובים ברוב המקצועות, כנגד הטענות של ביה"ס לכך שילדה בביה"ס יסודי מאחרת עם החומר ולא תוכל להמשיך וללמוד בביה"ס לחינוך רגיל – התקבלו ע"י ביה"ס, שנתן אותן, כנייר חסר ערך בטענה כי "שיקרו בתעודות כדי לא לפגוע ברגשות הילדה". אם ההורים לא היו מקליטים את המחנכת של הילדה כאשר זו הציגה בפניהם את בתם כתלמידה טובה ללא בעיות מיוחדות, הורים אלה היו נתקלים בקושי רב להוכיח את עמדתם.
ודאו כי כל המידע שאספתם מגובה ממכשירי נייד / הקלטה למחשב, וממחשב לדיסק חיצוני, כך שתפחיתו את הסיכויים לאבד את כל המידע שאספתם.
תיעוד והקלטה
אירועי אלימות (מילולית או פיזית) עליהם מתלונן הילד בד"כ קורים במקומות ציבוריים; ביה"ס, גני משחקים וכו'. על מנת לשמור על הילד מפני הפיכתו מקורבן לעבריין יש לאפשר לו לתעד את האירועים המדוברים. אך גם אם האירועים מתרחשים מחוץ לזירה הציבורית, ילד, שותף לאירוע, המתעד מרצונו החופשי ומתוך הבנה של מעשיו והשלכותיהם את האירוע, יוכל להוכיח מאוחר יותר שלא הוא יזם את הקונפליקט ו/או תקף, אלא תקפו אותו. בכך תוכלו להדוף כל ניסיון להפוך את ילדיכם מקורבן לעבריין.
כך, אם גורמים מקצועיים שונים באים אליכם בטענות כאלה ואחרות על ילדכם, אתם תמיד תוכלו להציג מסמכים רשמיים להוכחת ההפך, ואם מסמכים אלה לא יספיקו- לכם יהיו הקלטות להוכחת אמיתות הכתוב במסמכים כאמור. בצורה זו תוכלו ליצור מערכת הגנה רב שכבתית.
על ידי איסוף מידע ותיעוד תצליחו לעטוף את ילדיכם בהגנה מירבית מפני עלילות שווא, כדי שתמיד יהיה באפשרותכם להציג ראיות אובייקטיביות כנגד טענות שהומצאו זה עתה, ע"י גורמים שונים, שהדאגה לטובת ילדיכם לאו דווקא עומדת בראש מעיניהם.
עורכת דין תמר טסלר
◄צרו קשר לקבלת ייעוץ משפטי
אני חייבת להודות, כי כאשר ניגשתי לסוגיה לראשונה, לא היו לי תהיות כלל. הדבר היה ברור לי כאור השמש כי טובתו של הקטין מתעלה מעל לכל. ואולם, שאלה אחת- ואחת בלבד הביאה קריסה לביטחון זה, והיא; מי הוא הקובע מה היא טובתו של הקטין? האם אלו הוריו? ביהמ"ש? אני כעורכת הדין שלו? קצין המבחן שלו? או שמא יהיה זה הקטין עצמו? שאלה זו נותרת עדיין ללא מענה הולם ומוסכם.
אין ספק כי שאלות אלו לא היו עולות באם היה מדובר באדם בגיר, וכי אז עורך הדין לא היה נאבק בשאלה המועלית לעיל כלל וכלל. הרי שמוסכם על כל כי רצונו של האדם כבודו, ולא לנו להורות לו מה נכון ומה לאו.
על כן מדוע מועלית שאלה זו ככל שהיא נוגעת לקטין? האם מפחדים אנו כי אינו יודע להחליט מה היא טובתו, או כי רצונו אינו משקף את טובתו, ואי לכך עלינו חלה החובה להגן על טובתו זו? והרי שבהעברת האחריות עלינו אנו נוטלים מאחריותו ושליטתו של הקטין בחייו, האם צודק הדבר?
אם היינו רואים בקטין מי שאינו יכול לקבל על עצמו אחריות למעשיו ולהשלכותיהם, אזי מדוע אנו מעמידים את הקטין לדין בכלל? ואם אנו סבורים כי הקטין אכן יכול וצריך לשאת בהשלכות למעשיו על פי דין, אזי מדוע מגבילים אנו את יכולתו ורצונותיו? הרי שאם ימצא הקטין אשם במיוחס לו, אזי אנו מענישים אותו על רצונותיו ומעשיו, אזי איך יכולים אנו לפתע להגביל את רצונותיו כאשר העניין נוגע לעונש? או שנכיר כי הקטין יכול וצריך לקחת אחריות על חייו, ואז "נרשה" לו לקחת אחריות במלואה, או שנפסיק להעמיד קטינים לדין בכלל, ונקבע כי ככל שהאדם קטין, הוא אינו מבין, רצונותיו כאוויר, וכי האחריות עליו ולמעשיו נופלת על הבגירים האחראים עליו, וככל שהדבר נוגע לבחירות בחייו אין הוא אחראי עליהן- לטוב ולרע.
אין דבר קשה יותר מאשר לעמוד מנגד ולראות אדם הפוגם במזיד בחייו, והדבר קשה שבעתיים כאשר מדובר בילד- ובמיוחד בילד שלנו או בלקוח הקטן שאותו אנו כעורכי הדין מייצגים. אולם, איך נוכל להתיימר לדעת מהי טובתו של הילד בוודאות מוחלטת? איך נוכל לקחת אחריות על ניהול חייו של אדם אחר, האם חיינו שלנו הם דוגמה להחלטות נבונות שעשינו במהלך כל החיים? איך נדע כי ההחלטה שעשינו למען "טובתו של הילד" לא תפגע בו בטווח הארוך? לדוגמה; אם החלטנו כי עדיף לנו לא לפעול לזיכוייו, ויהיה טוב בהרבה בשבילו באם ישלח למעון סגור, וזאת בכדי בכל דרך להרחיקו מהרחוב. מה יקרה באם במעון זה יעבור הילד התעללות מינית, דבר אשר לא היה קורה לו ברחוב, ולפתע נוצר לנגד עינינו אנס, אשר את כל כעסו ומרירותו כלפי הפוגע יפנה כלפי ילדים אחרים ברגע שישתחרר. כמובן שזוהי דוגמה מוקצנת, אבל העיקרון ברור.
איך יכול מישהו לדעת מהי טובתו של מישהו אחר, יהיה גילו אשר היה?
כמובן שאיני אומרת כי צריך להפקיר ילדים לרצונותיהם, מבלי אף לנסות ולהראות להם השלכות של רצונות אלו בטווח הארוך. חובה עלינו להזהיר ולהורות דרך, אולם לא לכפות ולכופף אחרים לרצונותינו, גם כאשר אנו בטוחים כי דעתנו חכמה יותר , טובה יותר ועדיפה על דעתו של האחר. וכאן קמה לה השאלה שוב, האם בחיינו לא טעינו ושגינו, ובאם הייתה ניתנת לנו ההזדמנות לא היינו משנים לכל הפחות חמישים אחוז מההחלטות שעשינו בעבר?
לכן, המסקנה שלי היא , כי טובתו של הילד היא רצונו. הרי שאז ורק אז ילמד האדם הקטן כי רק עליו חלה האחריות לחייו, וכי רק עליו חלה החובה להרהר ולהחליט מה היא טובתו ולפעול על פיה. הנני סבורה כי באם נעביר את המושכות לחייו של הקטין לידיו ואנו ניכנס לתפקיד היועץ הראשי במקום תפקיד המחליט הבלעדי, נופתע לטובה ונגלה כי יש לקטין את היכולת לשלוט בחייו ולכוונם נכון, ובאם אומרים כי ילד אחראי הופך למבוגר אחראי, הרי שאנו נעזור ליצור חברה טובה יותר, אחראית יותר ופגועה פחות, והרי בסופו של דבר זוהי כל המטרה, לא?
עורכת דין תמר טסלר
◄צרו קשר לקבלת ייעוץ משפטי
לפני כל וידוי קצר. לפני מספר שנים, בתחילת דרכי בעבודה עם הורים וילדים, פעלתי על מנת לקדם הצעת חוק אשר היתה אמורה להוות הלכה למעשה "רישיון להורות". אני ושותפיי לרעיון רצינו לחייב הורים לעבור הדרכה הורית טרם הבאת ילד לעולם. כאשר במקום "עונש" על אי עמידה בהוראות החוק, שקלנו דווקא לתת תמריץ חיובי לאלה הפועלים בהתאם לחוק (הקלה במסים וכו'), מה שכמובן לא מקל כעת על רגשות החרטה והבושה שאני מרגישה כשאני חושבת כמה נאיבית היתי.
אנשי מקצוע רבים מתלוננים על כך שסמכותם של ההורים לא מה שהיתה, הורים רבים מחנכים את הילדים בחופשיות יתר (ככל הנראה הורים למודי סבל משתדלים לנהוג הפוך מאיך שנהגו איתם), הילדים לא מכבדים את הוריהם, ואין מה לדבר כלל על הכבוד למורים בביה"ס.
אנו כחברה בכלל וכיחידים בפרט משתדלים כמה שיותר להתרכז בתוצאה ולנסות לשנות אותה, בעודנו עוצמים עיניים ומתעלמים בעקשנות מהסיבה לאותה תוצאה, התעלמות שגוררת אי הבנה מהותית של המצב ואי עשיית מאמץ יעיל כדי לשנות מהשורש, מה שמותיר אותנו כמובן מתוסכלים למול מצבים שחוזרים שוב ושוב מבלי שחל בהם כל שינוי.
על כן, ברצוני להעלות רעיון, תיאוריה, לאחת הסיבות להיפגעותה של הסמכות ההורית בישראל. מדוע אני אומרת בישראל? אני משתדלת כמה שיותר לבקר בחו"ל, באירופה בד"כ, ולא מן הנמנע אני מתבוננת ביחסים בין הורים לילדים בארצות אחרות, משוחחת עם הורים ואנשי חינוך במדינות אירופה ומגלה שהסמכות ההורית כלל לא נפגעה שם, במפתיע. יתרה מזאת, באוקראינה כאשר שוחחתי עם אשת חינוך בכירה בבירה, נדרש לי בערך 10 דקות כדי להסביר לה מה זה ריטלין ולמה בישראל נותנים אותו לילדים. היא לא מכירה את התרופה או ילדים שנוטלים תרופות "להפרעות קשב". אך בהחלט הופתעה מאוד כששאלתי אותה איך הורים בהמוניהם באים עם ילדים קטנים (5-10) לבלט, אופרה או קונצרט של תזמורת פילהרמונית, היות ובעיניה זהו דבר מובן מאליו, כפי שבשבילנו מובן מאליו לתת לילדים תרופות פסיכיאטריות.
אם כן, אעיז ואומר שלעניות דעתי הסמכות ההורית בישראל נחלשה משמעותית בגלל התערבות כמעט פנאטית של רשויות המדינה באוטונומיה המשפחתית.
אגדיל ואומר, שלטעמי, ההתערבות אף מתחילה בעת היווצרותו של הילד, אם המדינה כלל מאפשרת את היווצרותו- (1) ולעניין התנהלותה של המדינה בכפיית "תכנון משפחה" ניתן ללמוד מהפרשה של העולים יוצאי אתיופיה. ההתערבות ממשיכה החל מבדיקות רפואיות חודרניות (שאחדות מהן אף מסוכנות מאוד לעובר) שאם האישה בוחרת לא לעשותן, מופעל עליה לחץ כבד מטעם ביה"ח ולא בלתי סביר שבחירתה זו תחזור לרדוף אותה מאוחר יותר, לאחר לידת הילד, במקרה של התערבות הרשויות בגדילתו. ההתערבות ממשיכה בלידה עצמה שבה לעיתים "מזרזים" את הלידה ללא הסבר מובן לאם אודות הסיכונים שבזירוז מכוון. שלא לדבר על חיסונים שעד התקופה האחרונה היו מבוצעים אוטומטית ללא יידוע ההורים או קבלת אישורם לאחר הסבר מפורט על תופעות הלוואי שלהם והסיכונים הכרוכים בעשייתם-לצד היתרונות שבחיסון, כדבר של מה בכך. הדרישה להתייצב בטיפת חלב כדי ש"מומחים" יבדקו האם הילד מתפתח מהר מספיק, ואם לאו הדרישה ללכת למרכזי התפתחות שבהם ידאגו לפתח את הילד במהירות הרצויה. כאילו הילד הוא עוף שיש לפטמו במהירות המרבית. ואם ההורים בוחרים לאפשר לילד לגדול בזמנו ובשקט, הרי שלא מן הנמנע דיווח מטיפת חלב לרשויות הרווחה על הזנחת הילד ע"י הוריו.
ידוע למשל שאלברט אינשטיין החל לדבר רק בגיל 4 והמורים ראו בו ילד טיפש ועצלן שלא יצא ממנו כלום, ועל כך מעידה התעודה שלו מביה"ס והערות מוריו.
איך היום בישראל היו מתייחסים להורים שהילד שלהם לא מדבר עד גיל 4? כמה אבחונים, טיפולים וטרטורים ההורים היו צריכים לעבור? כמובן שכל ההתערבות היתה נעשית בשם טובת הילד ושיפור התפתחותו, אך האם ההתערבות היתה באמת תורמת להתפתחות טובה יותר ( לא זהה, טובה יותר! ) של הילד? או שמא דפוס המחשבה שהילד "שונה", "חריג", "מתקשה"… היה בונה אצל הילד (וסביבתו) ראיית עצמו ככזה, ומשם הדרך סלולה להצדיק את הסטיגמה, ואף להשתמש בה לזכותו כדי להצדיק את עצמו מפני הציפיות הבלתי סבירות (= לא מותאמות ליכולותיו ורצונותיו) שיש ממנו לסביבה?
אני אף מעיזה ושואלת האם ריבוי האבחונים והטיפולים נובע מריבוי מטפלים והצורך הברור ליצור עבודה מספקת לרובם?
ההתערבות בסמכות ההורים ובהחלטותיהם ממשיכה כל עת שהילד "אינו מושלם". במידה והילד חולה, בתי חולים לא מאפשרים להורים לשמוע חוות דעת שניות ולחפש דרכים נוספות לטיפול בילד, מלבד אלה המוצעים ע"י ביה"ח. דרכי טיפול, שאעז להגיד לפעמים מסוכנות יותר מהמחלה עצמה. דרכי טיפול שאמנם מיושמות ע"י הרפואה המודרנית, אך כלל לא מוכח שתורמות לריפוי המחלה. במידה וההורים בוחרים שלא לפעול מיד בהתאם להמלצות הרופאים אלא לבחון, לבדוק ולברר אצל רופאים אחרים – הרי שנכתבים מייד שלל מכתבים לרשויות הרווחה הזועקים להזנחה של הילד וסיכון חייו ע"י הוריו.
האם הרופאים נטולי אינטרס כלכלי עת הם ממליצים על ניתוחים ופרוצדורות רפואיות שונות? כמה פעמים הרופאים ממליצים על פרוצדורות מיותרות ואף מבצעים ניתוחים שכלל לא היה צורך בביצועם? מתי פעם אחרונה היתם אצל רופא מומחה בבית חולים שבדק אתכם בצורה יסודית (או לפחות אנושית) וישב אתכם מעל 3-5 דקות? אזי, האם זה הרופא שאת חיי או את חיי ילדיי אני אתן בידיו ללא קבלת חוות דעת שניה, שלישית ורביעית?
התערבות רשויות המדינה בסמכות ההורית מורגשת באופן מובהק בזמן לימודיו של הילד, עפ"י חוק לימוד חובה (חוק חינוך חובה). ילדים החל מגן ילדים נמצאים תחת זכוכית מגדלת, ונכון לכיום, כבר בגיל גן חובה (5-6) מאובחנים כ"סובלים מהפרעות קשב" ומופעל לחץ על ההורים להעביר את ילדיהם לחינוך מיוחד ולתת להם תרופות. עם השנים הלחץ רק גובר, וכל עת שהילד לא עומד בסטנדרטים של מערכת החינוך, הלחץ על ההורים ליתן תרופות ולהעביר את הילד לחינוך מיוחד מגיע למימדים בלתי נסבלים. אך מילא אם החינוך המיוחד היא מיטיב עם הילדים ובאמת מאפשר לילדים המתקשים למצוא מסגרת תומכת – מקדמת עבורם, אך ההורים שהיו או כעת נמצאים במסגרת חינוך מיוחד יכולים להעיד שאין זה כך כלל.
האם אותן רשויות המדינה הדואגות, מן השפה אל החוץ, לטובתם של הילדים בישראל, העלו בדעתן לפעול להארכת חופשת הלידה של האם ממספר חודשים בודדים לשנה לפחות, תוך כדי דאגה למעסיק, כדי שאכן יתאפשר לאם לשהות עם הילד, להניקו, לפתחו? כדי שהאם לא תצטרך לרוץ חזרה למקום עבודתה ולהפקיר את הילד בן מספר חודשים בודדים לבדו, כאשר הוא אף לא מסוגל להסתובב בכוחות עצמו. האם אותן רשויות מודאגות חשבו איך משפיעה על חיי המשפחה העובדה שגני ילדים ובתי ספר יסודיים מסיימים את עבודתם בשעה – 13:30? ואילו צהרון מופעל בצורה כזו שהרבה מאוד ילדים לא רוצים להיות בו? מדוע אין הרשויות מודאגות מכך שהילדים בגן חובה (בניגוד לגנים פרטיים) אוכלים שני סנדוויצ'ים עד השעה 14:00 ואינם נחים בצהריים? האם הרשויות העלו בדעתן איך אכילה כזו וחוסר מנוחה משפיעים על הילדים? עד כיום בגני חובה בישראל שהות הילדים בארגז חול נחשבת ל"מפתחת את המוטוריקה", כאשר אף לא איש חינוך אחד לא חושב על כמות החיידקים הנשארים בחול לאחר ביקורי חתולים וכלבים במקום. ומה בדבר ההוראה החדשה ממשרד החינוך שהגננות בגן חובה לא צריכות לנקות את הילד אם הוא בטעות התלכלך (עשה על עצמו את צרכיו), וכך הילד נותר שעות בבגד מלוכלך מול כל ילדי הגן (למרות שההורים תמיד מתבקשים להביא לילד בגדים להחלפה)- מה הרשויות היו אומרות להורים שמשאירים את הילד שלהם בבגדים מלוכלכים במשך שעות?
למותר להזכיר את מספר החופשות הבלתי מתקבל על הדעת בתקופות חגים או החופש הגדול, כאשר כלל לא ברור איך אמורים ההורים לתמרן בין עבודתם לשהייה עם הילדים, ואף בחופש הגדול למשך חודש אחד בלבד גם כאשר יש קייטנות הרי שהן מסיימות את פעילותן בשעות הצהריים המוקדמות. שלא לדבר על ילקוטים שכבר מכיתה א' אי אפשר להרים, ועל כך שילדים קטנטנים מוצאים מחוץ לשערי ביה"ס לחכות להוריהם (ואין זה משנה אם ליד השער עובר כביש ונוסעים רכבים), ובטיחותם לא מעניינת אף לא אחת מאותן דמויות חינוכיות בביה"ס.
אלה כמובן רק מעט מן הדברים שאף אחד באותן רשויות לא נותן עליהם את דעתו או פועל לשנותם, אם כי, לפעמים נראה שבישראל מושקעים מאמצים מיוחדים כדי להקשות ככל האפשר על ההורים בגידול ילדיהם.
כאשר אני משווה את צורת העבודה של מערכת החינוך בישראל, החל מגני חובה ועד לסיום ביה"ס (שימו לב – איני אף מעיזה לדבר על הצבא, שבו ילדים בני 20 מקבלים סמכות לפקד על ילדים בני 18 ולקבוע האם יש להאמין לחייל המתלונן מכאבים או מאיים להתאבד, זה מאמר בפני עצמו), למול צורת העבודה של מערכת החינוך בארצות אירופאיות, אני בכנות יכולה להגיד שהורים המוכנים להוליד ילדים בישראל- הם גיבורים!
לא אזכיר את חוסר המודעות המוחלט של הרשויות האמונות על רווחתם של הילדים לתכניות טלויזיה לילדים בעלי תוכן אפסי לכל הפחות, הכוללות אלימות מזעזעת, או אפילו דבר כל כך "חסר חשיבות" כמו תחפושת פורים לילדים קטנים הכוללת מסכה שכאשר לוחצים על כפתור משחררת נוזל אדום דמוי דם. כל אלה כמובן לא מונעים מהרשויות לצעוק בראשי חוצות סיסמאות כגון "0 סובלנות לאלימות".
האם מישהו מאנשי החינוך בישראל ולו לרגע חשב איך כל הדברים הללו משפיעים על מצבו הנפשי של הילד, מצבו הגופני, יכולות הריכוז וההתפתחות?
דווקא אלה האמונים על התפתחותם ורווחתם של הילדים, הם בעלי המודעות הנמוכה ביותר לכל הדברים שפוגעים פגיעה חמורה בילדי ישראל במאה ה- 21, ודווקא אלה עושים מאמצים כבירים בטיפול יסודי בתוצאות, ובהתעלמות גורפת וטוטאלית מן הסיבות, שכל כך קל לשנותן, הגורמות לאותן תוצאות לא רצויות.
על כן, האם פלא שמודעותם של הורים לכל הדברים הללו נמוכה? ורבים, ללא ספק, אף לא יראו שום בעיה במרבית הדברים שציינתי לעיל.
רבות נאמר על הטיפול לו זוכים הילדים המוצאים מביתם ע"י רשויות הרווחה, אין צורך להכביר במילים אודות כך במאמר זה. רק במאמר מוסגר יש לציין, שבעוד הילדים מוצאים למרכזי חירום לשם "אבחון" ראשוני, המתח הנוראי שנגרם לילדים עקב ההוצאה המפתיעה ממקומם המוכר והרחקה כפויה מהוריהם וממשפחתם גורם לנזק בלתי הפיך ובוודאי ובוודאי שמונע כל יכולת לאבחן בצורה ראויה את הילדים ולראות למה הם זקוקים באמת. והעובדה שרשויות הרווחה, אותן פקידות סעד שלמדו 3 שנים עבודה סוציאלית ועברו שנה הכשרה לתפקיד פקיד סעד, לא מבינות דבר כל כך בסיסי ומובן מאליו, תמוהה ביותר, ומראה לפני כל על חינוך לא נכון של אנשי חינוך וטיפול בישראל.
וכעת נשאלת השאלה, על סמך כל האמור לעיל, מי רשאי לתת להורים את "הרשות" להיות הורים?
איך יתכן שיהיו אלה הנציגים שבאותן הרשויות, כגון (2) העובד הסוציאלי ששימש כפקיד סעד (ובמסגרת תפקידו היה אמון על הוצאת קטינים מביתם) שטבל בעירום עם ילד בחסותו? או (3) פקידת סעד מחוזית במרכז הארץ אשר מאחוריה מאות אם לא אלפי הוצאות ילדים מביתם ואף אשפוזי ילדים בכפיה בבתי חולים פסיכיאטרים בתואנה שהיא, היא יודעת מתי הילד מסוכן לעצמו או אובדני, כאשר אותה פקידת סעד מחוזית לא ידעה לזהות סימני מצוקה ואובדנות אצל בעלה (השופט) שהתאבד? יתכן ותהיה זו דווקא (4) סגנית מנהלת לשכת רווחה במרכז הארץ שבתה וחתנה טלטלו את ילדיהם למוות? או שניתן את הסמכות להחליט בדבר גורלה של משפחה (5) לשופט שמזה שלוש שנים חשוד בהכאת ילדיו, בעודו ממשיך לכהן כשופט ללא מפריע ולפסוק בעניין (6) הארכות מעצר של הורים החשודים באלימות כלפי ילדיהם?
(7) הדוגמאות הללו הן רק חלק זעיר מסך הדוגמאות הקיימות אודות חייהם הפרטיים של נציגים בכירים של הרשויות- חיים אשר אינם עולים בקנה אחד עם דרישתם מאלה שבחייהם הם מתערבים בצורה כל כך אובססיבית ופנאטית ודנים אותם לכף חובה. הורסים על ידי כך את חייהם של משפחות כה רבות ללא תקנה.
(8) הרי אם נפנה את מבטינו ונלמד מארצות הברית שאותה אנחנו כל כך אוהבים לחקות, נראה שדווקא אנשי הציבור הבכירים שפעלו בחומרה הרבה ביותר נגד הומוסקסואליות למשל היו הומוסקסואלים בארון בעצמם. מה זה מלמד אותנו?
מאחורי כל משפחה יש סיפור, לאף משפחה לא קל. אין הורים מושלמים, יש רק הורים שעושים כמיטב יכולתם בהתאם לראיית עולמם ולנסיבות חייהם. במקום להתערב, לכפות, לחנוק ולהרוס- על הרשויות ונציגיהם תמיד לזכור שהדבר היחיד שיש לאדם- זו משפחתו. לא מדינתו- שברגע שהאדם אינו מהווה עבורה נכס כלכלי היא מפנה לו את גבו! ויש לעשות מאמץ אמיתי ויעיל כדי לחזק את המשפחה, מתוך ענווה שנובעת מכך שהנציגים האמונים על רווחתם וטובתם של הילדים והמשפחות, קודם כל יסתכלו לתוך עצמם ומשפחתם הם.
עורכת דין תמר טסלר
◄צרו קשר לקבלת ייעוץ משפטי
__________________
* כל הטענות המוזכרות במאמר נובעות מתוך ייעוץ להורים ולקוחות מתוך מקרים אמיתיים.
* המקורות למקרים שאוזכרו במאמר:
(1) – לאן נעלמו ילדי יוצאי אתיופיה
(2) – שנתיים מאסר לעובד סוציאלי שביצע מעשים מגונים בנער בו טיפל
(3) – אלמנת השופט בן-עטר: לקחו לו את החיים כשדרשו שיתפטר
(4) – האמא שנחשדה בהריגת התאום המטולטל זוכתה ותעיד נגד בן זוגה – האמא היא הבת של סגנית מנהלת משרד הרווחה
(5) – חשד: שופט בכיר תקף והכה את ילדיו במשך שנים
(6) – פרוטוקול ישיבה- הארכת מעצר של אב החשוד באלימות כלפי ילדיו ואשתו
(7) – אלימות עובדים סוציאליים
(8) – הומו בארון שפועל נגד גייז? אתה על הכוונת
המאמר נכתב ע"י כבוד הרב עזריאל אריאל (בעלה של מנהלת לשכת רווחה במועצת בית אל- גב' חדווה אריאל) כנייר עמדה ומפורסם באתר של בית מדרש ישיבתי בשם "הוצאת ילדים בסיכון מחזקת הוריהם- נייר עמדה/ הרב עזריאל אריאל". תמצית מאמר זה ברצוני להביא בפניכם.
הרב אריאל כותב כי בהתאם למקורות תורניים הורות אינה ניתנת להפקעה, אכן הממסד (שרותי הרווחה) יכולים להחליט בהתאם לחוק היכן ישהה הילד, אך הם אינם יכולים לקבוע באשר לזיקת הילד למשפחתו.
הרב אריאל מחדד ומדגיש כי בהתאם למקורות תורניים תפקידו המרכזי של הממסד הוא לטפח ולהעצים את ההורות, וכן לספק להורים את האפשרות לחנך את ילדיהם. בהתאם לכך נמצא כי לממסד, בהתאם למקורות תורניים, יש סמכות מאוד מוגבלת להתערב במישרין בגידולם ו/או חינוכם של הילדים בידי הוריהם.
אמנם, כותב הרב אריאל, מצוות התורה "לא תעמוד על דם רעך" מחייבת להתגייס להצלת אדם שנמצא בסכנה, אך אחריותו של הממסד להתערב במקרה של קטין בסיכון לא נובעת מריבונות הממסד אלא מכך שלרשותו עומדים אמצעים אשר לא נמצאים ברשות הפרט. ובכל מקרה על המדינה להגביל את החדירה לרשות הפרט, על מנת שלא תהיה תסמונת "האח הגדול". ההתערבות כאמור צריכה להביא בחשבון את כלל הנתונים וההיבטים הרלוונטיים, כגון: מידת הודאות בעובדות, הערכת מיידיות הסיכון, מחיר הפעולה והטעות האפשרית שבפעולה זו (לילד, משפחתו והחברה) ומרחב הפתרונות האפשריים. במכלול השיקולים יש להביא בחשבון את האמונה בכוח התשובה וביכולתו של ההורה הפוגע לתקן את דרכיו.
הרב אריאל אף מדגיש וכותב, כי: "הוצאת ילד מחזקתם של הוריו נוגדת את הטבע האנושי ויש בה נזק נפשי גדול לילד ולמשפחתו. על כן, אף שבהלכות שבת או יום הכיפורים, למשל, די בחשש רחוק של פיקוח נפש כדי להתיר מלאכה, כאן נדרשת רמה גבוהה יותר של סכנה ומידה רבה יותר של ודאות כדי להצדיק את ההתערבות הזאת. לא נכון לקבוע שעדיף להסתכן ב-10 הרחקות מיותרות מאשר בפגיעה אחת, מתוך תפיסה שיש לעשות הכול (כפשוטו) כדי למנוע כל מקרה של פגיעה בילדים בידי הוריהם".
הרב אריאל מציין, כי הרב מנשה קליין מוסיף בשו"ת משנה הלכות, חט"ז סי' נח, שבהוצאת ילד מחזקת הוריו שלא כדין יש משום "גניבת נפשות". אך למען הסדר הטוב מפרט הרב אריאל כי לא כל המקורות מסכימים עם הרב קליין.
הרב אריאל אינו מסתפק במאמרו בהצגת התמונה בעיני ההלכה אלא מציג המלצות כדי לקרב את הרצוי למצוי. כבוד הרב כותב כי עפ"י המציאות הנשקפת בעיניו, הוא דווקא רואה כי בעידן ובמקום בו קיימים חוקים רבים אשר לכאורה מגנים על הילדים, יותר ויותר ילדים נפגעים, היות ולא חוקים דרושים כדי להגן על הילדים אלא שינוי תודעתי והכרה עמוקה יותר באחריות הנחה על כתפי ההורים כלפי ילדיהם.
הרב אריאל אף מגדיל ואומר כי לדעתו מקרים של ילדים בסיכון שכיחים יותר במצבים שבהם יציבות המשפחה התערערה. בהתאם לראייתו זו הפתרון המרכזי אותו הרב אריאל מציע הוא חיזוק ערכי המשפחה, יצירת אוירה תרבותית המחזקת את התא המשפחתי, שומרת על ברית הזוגיות ונותנת דגש על הנוכחות, סמכות ואחריות ההורית. הרב אריאל מציע להרבות בהדרכת זוגות נישאים והנחיית הורים כדי לעזור למשפחות לעמוד באתגר של גידול וחינוך הילדים.
הרב אריאל אינו שוכח את מוסד הקהילה, שלטענתו אין להתעלם ממנו ויש לפעול לחיזוקו. במוסד הקהילה מתכוון הרב אריאל לקהילה הגיאוגרפית של המשפחה, סביבתה, והן לקהילתה הגניאולוגית – המשפחה המורחבת- כששתי קהילות אלה חשובות מאוד לתמיכה והעצמה של התא המשפחתי, ומתן מרחב מגן לחינוך וגידול מיטיב של הילדים.
המקורות התורניים מסכימים כי בהתלבטויות של הממסד באשר לפעולות שיש לנקוט כלפי המשפחה, יש להעדיף פתרונות המעצימים את סמכותם ואחריותם של ההורים. יתרה מכך, יש להעדיף הפעלת סנקציות כלפי ההורים בשעה שהילדים ברשותם מאשר לטפל בילדים במקום ההורים או להרחיק את הילדים ממשפחתם. כן, מסכם הרב אריאל, אין לאיים על ההורים בהרחקת ילדיהם. הרב אריאל אף ממליץ כי בועדות החלטה (ועדות שמקיימים שרותי הרווחה מעת לעת בעניין המשפחות המטופלות אצלהם) תהיה נוכחות של נציג הקהילה המכיר ותומך במשפחה.
כאמור לעיל, מאמציי למציאת מקורות תורניים הניבו תוצאה מפתיעה ביותר, ובמסגרת צפייה בסרט דוקומנטרי אודות הפגיעה של שרותי הרווחה במשפחות במדינות אחרות ( הסרט ברוסית: "Ювенальная юстиция, или отобрать детей у родителей"), צפיתי בכומר שדיבר על המוסד המשפחתי, הרחקת ילדים מהוריהם והפרדתם ממשפחתם, וציטט מן הכתבים הנוצריים.
אמנם הכומר דמיטרי סמירנוב חי ועובד ברוסיה, אך לא יכולתי שלא לפנות אליו ולבקש את עזרתו באיסוף המקורות הנוצריים המדברים על מוסד המשפחה. לשמחתי הרבה הכומר סמירנוב נענה לבקשתי וערך אוסף מרהיב של מקורות נוצריים המדברים על חשיבות המשפחה ומטרתה.
ברצוני להביא בפניכם תמצית תרגום של הנכתב על ידו. אני מתנצלת מראש אם בתרגום חטאתי למקור בצורה כלשהי.
וכך כתב הכומר דמיטרי סמירנוב:
מבשורה על פי יוחנן אנו למדים כי הבורא הוא אהבה. בספר בראשית כתוב כי אהבה אינה יכולה להיות בגוף יחיד. טרם בריאת העולם, כאמור בספר בראשית, האהבה נכחה בין שלושת המהויות של הבורא. יוחנן השליח כתב כי הבורא הוא אהבה, ואהבה היא בריאה- לכן הבורא ברא את העולם וממשיך לברוא אותו.
כאמור בספר בראשית, כתר הבריאה הוא האדם, אשר נברא בצלם אלוקים. הצלם כולל את שלושת המהויות של הבורא, כאמור; האדם אשר ממנו נבראה חוה, ומהם נבראו ילדיהם, הבל, קין וכל בני העולם. לולא לאדם היו שלושת המהויות של הבורא, ניתן היה פשוט לעשות שיבוט של האדם ולא לברוא ממנו את אשתו חוה והילדים.
על כן, אדם, אשתו וילדיהם- הם למעשה שלושת המהויות של הבורא, כי הבורא לא ברא יחיד- אלא משפחה, בתהליך הבריאה שדומה לתהליך בריאת העולם.
אם כך, המשפחה האנושית נוצרה בשביל שהאדם יוכל באמצעותה לממש את מהות הבורא שבתוכו, מהות שהיא אהבה. בבשורה על פי מתי כתוב, כי הבורא ציווה לאדם להיות מושלם כמו אביו שבשמיים, והשלמות הזו היא באהבה שלמה. סוף תרגום.
כאמור לעיל, המשפחה אינה רק אבן היסוד של הקהילה, ובלעדיה אין קהילה, מדינה, אומה. המשפחה נוצרה כדי לאפשר לאדם לממש את מטרת בריאתו, ומי שמאיים על שלמות משפחתו של אחר, עלול לפגוע בהשלמת עבודתו של אדם בעולם זה.
אני מאמינה שאל לאף אדם לקחת את מה שהבורא נתן, ואמונתי זו מבוססת בין היתר על לימוד מאוד חשוב שלמדתי בזמן לימודי המשפטים בלונדון, מפי אחת הפרופסורים שלימדה אותנו קורס 'רפואה ומשפט'. באחד השיעורים למדנו את פסק הדין של התאומות הסיאמיות, כאשר בפסק דין זה נקבע כי יש להמית את אחת התאומות כדי שהשניה תחיה. בהתאם לנורמות המקובלות כיום בעולם המערבי פסק הדין נראה הומני, ראוי מבחינה זו שמעדיף את הרע במיעוטו (אחרת לאף אחת משתי התאומות לא היה סיכוי רב לשרוד) ונראה נכון לאדם הסביר. אך הפרופסור סיפרה דבר מה נוסף, וסיפור משני זה השפיע על כל החלטה מקצועית שקיבלתי מאז. הפרופסור סיפרה שלאחד השופטים שישבו בדין היו בעצמו בנות תאומות, מספר חודשים לאחר מתן פסק הדין שתי בנותיו נהרגו בתאונת סקי.
רופאים, שופטים, עובדים סוציאליים ואחרים הרבה פעמים משחקים את ה', ואף מרחיקים לכת ומכריחים את הנתונים למרותם לקבל טיפול זה או אחר, כופים סנקציות כאלה ואחרות וכו'. אף אחד מהם אינו יכול להבטיח במאת האחוזים שהתוצאות לטווח הארוך יהיו חיוביות ובאמת ייטיבו עם האדם, הילד שעליו רוצים להגן. אותם אנשים שמשחקים את הבורא צריכים לדעת, שלא רק הנתונים למרותם יישאו בתוצאות, התוצאות גם לא יפסחו מעליהם ומעל משפחתם.
אני מאוד אוהבת סיפורי צדיקים, סיפורים אלה, בעלי חכמה עמוקה, מאירי עינים ופותחי לב, מאפשרים לאדם הפשוט לגעת בעולם השוכן מעבר לחושיו הפיזיים וללמוד על הסדר האמיתי שעל פיו פועל העולם. אחד הסיפורים האהובים עלי, דן בדיוק בנקודה שעלתה לעיל.
פעם, לפני מאות שנים, חי בעיירה קטנה מקובל גדול, האיש היה ידוע בחכמתו הרבה וכל האנשים מעיירות הסמוכות הגיעו ללמוד אצלו את חכמת החיים. יום אחד הגיעו אליו שני בחורים צעירים ושאלו; אתה איש כל כך חכם אנא הסבר לנו איך יתכן כי דברים רעים יקרו לאדם טוב, ואילו אדם רע יצא זכאי?
חשב המקובל מעט ואמר; לכו שניכם ושבו לכם תחת עץ בעיירה הסמוכה, אבל היזהרו שאף אחד לא יראה אתכם, צפו מבלי להתערב במה שיתרחש ואז חיזרו וסיפרו לי מה ראיתם. השניים הלכו לעיירה הסמוכה והתיישבו בניחותא תחת העץ וחיכו בסבלנות. לפתע ראו אדם זקן מגיע לספסל תחת העץ מהצד השני של הרחוב ומתיישב לו על הספסל. האדם מניח על הספסל שק קטן ובו מה שנראה כמו מטבעות זהב. מוציא קצת שתיה, אוכל ונהנה מארוחת צהריים דשנה. כעבור כמה רגעים קם, שם את השאריות של ארוחתו בתיק והולך, ואילו השק עם המטבעות נשאר על הספסל. כעבור כשעה זקן אחר מגיע ומתיישב בכבדות על אותו הספסל, ואז לפתע רואות עיניו את השק, הוא פותח את השק, רואה את מטבעות הזהב, מסתכל כי אין אף אחד בסביבה, לוקח את השק והולך. שני הבחורים הצעירים שמתבוננים במתרחש מהצד לא מבינים היכן הצדק, מדוע החכם שלח אותם לראות חוסר צדק שכזה….ואז בזמן ששניהם מתמרמרים ומקטרים מגיע לו הזקן השלישי, מתיישב בניחותא על הספסל, מוציא את ארוחתו ואוכל לשובע. לפתע מגיע הזקן הראשון ומתחיל לצעוק בקולי קולות- היכן המטבעות שלי? היכן השק שלי? אתה לקחת את המטבעות שלי! תחזיר לי את השק שלי! הוא שלי! ומכאן לשם מתפתחת קטטה בין השניים והזקן הראשון ברוב כעסו משאיר את הזקן השלישי שכוב על המדרכה ליד הספסל והולך. שני הבחורים הצעירים בתמיהה מתבוננים במתרחש ואינם יכולים להאמין למראה עיניהם, איך יתכן חוסר צדק כזה בעולם, הרי הם ראו שהזקן השני לקח את המטבעות, על מה ומדוע הזקן השלישי שילם בבריאותו על מעשיו של הזקן השני? כמה לא הוגן! ממורמרים הם חוזרים למקובל ומספרים לו את מה שהתרחש. המקובל מקשיב ומשיב;
לפני הרבה מאוד שנים, בעבר כה רחוק שאפילו שלושת הזקנים לא יכולים לזכור אותו, הזקן הראשון והזקן השני היו שותפים בעסק. הזקן הראשון גנב כל הזמן מהזקן השני ורימה אותו. הזקן הראשון בצעירותו היה חמדן מאוד ולא משנה מה היה לו – שום דבר לא הספיק. לאחר תקופה הזקן השני גילה שהזקן הראשון גונב ממנו ומשקר לו ופנה לבית המשפט כדי שזה יברר וינהג עפ"י הצדק. השופט ששפט אותם היה הזקן השלישי, והוא בגלל עצלנותו ובורותו לא שמע עד הסוף את הטענות של השנים, לא שקל בכובד ראש את העניין ופסק פסיקה לא נכונה- השופט, הזקן השלישי, פסק לטובת הגנב- הזקן הראשון, והזקן השני נותר בחוסר כל. עברו שנים רבות, והשלושה נפגשו שוב. הזקן הראשון- מי שבצעירותו היה הגנב "בטעות" השאיר את שק מטבעות הזהב על הספסל. הזקן השני- מי שהיה צעיר ישר ואשר לאחר פסיקתו של השופט העצלן נותר בחוסר כל- מצא "במקרה" את שק מטבעות הזהב והחוב שהזקן הראשון היה חייב לו הוחזר. ואילו הזקן השלישי- הוא לא אחר מאשר השופט- קיבל "שלא בצדק" מכות וגידופים על כך שפעם כשופט לא רדף אחר הצדק אלא בגלל עצלנותו ואדישותו השאיר את השותף הישר בחוסר כל.
אנו, על הבנתנו המוגבלת, רחוקים מאוד מלראות את הסיבה האמתית שמאחורי המצבים הניצבים בפנינו, כך גם מוגבלת היכולת שלנו לקבל החלטות הנוגעות לחיים שלנו אשר נכונות במאת האחוזים בטווח הארוך. אנו מוגבלים אף יותר כאשר מדובר בחיים של אדם אחר.
הרב יהודה ברג, כתב את הדברים הבאים:
"דרך אחת להעלות את רמת הסבלנות , הסובלנות והנדיבות כלפי אחרים היא להבין שאף אחד אינו מושלם. לעולם אינכם יכולים לדעת מה עבר אדם או מה הוא עובר עכשיו. לכולנו יש פגמים באופיינו, חוסר הביטחון שלנו, ההתנתקויות שלנו והרגעים הפחות מזהירים שלנו. אנו אולי לא מושלמים, אבל אנו יכולים להביא את העולם קרוב יותר לשלמות פשוט על ידי כך שנאפשר לאחרים את המרחב לגדול בקצב שלהם".
כאשר אני זוכרת לימוד חשוב זה, כפי שגם מלמד אותנו מקובל גדול רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, הידוע בכינויו 'הסנגור של ישראל', אני לעולם אעדיף להיות בצד המסנגר, המאחד, המעצים ולא בצד הכופה, מפריד ומקטרג.
ואתם?
עורכת דין תמר טסלר
◄צרו קשר לקבלת ייעוץ משפטי
טענות אלה לא נטענות כלפי הורים בלבד, אלא גם נטענות בפורומים להשגת תקציבים נוספים עבור משרד הרווחה, בכנסת, בועדות שונות ובתקשורת לאוזני הציבור הרחב.
הניסיון להשיג עוד ועוד תקציבים למשרד הרווחה ו/או מחלקות רווחה בערים לעיתים, נראה, מעביר את המנסים על דעתם.
במשך שנים טוענים ההורים הפגועים, מהוצאת ילדיהם מחזקתם אשר לטענתם בוצעה בניגוד לחוק וללא הצדקה, לסחר בילדים בחסות החוק. המילים הקשות נלקחו מעולם המושגים של זנות וסחר בבני אדם לצרכי רווח. על כן, המושגים בהם משתמשים ההורים הפגועים צורב לאוזן ובהרבה פעמים מסית את תשומת ליבנו נוכח אי הנוחות שאנו מרגישים כששומעים שמשרד הרווחה סוחר בילדים בחסות החוק (בידיעה ובאישור של המערכת המחוקקת והמשפטית בישראל).
מזה שנים רבות קיים מאבק עיקש בין הנציגים בקהילה (יחידים, עמותות וארגונים המגינים בחירוף נפש על הורים וילדים) לבין המערכת הממלכתית בסוגיית "כל המטרות כשרות להשגת תקציבים למשרד, הגדלת תקנים ומציאת עבודה לכל המעורבים". אלה טוענים שאין מספיק לנזקקים, ומנגד השניים טוענים שניתן למי שאינו צריך ודווקא מי שצריך אינו מקבל.
נשאלת השאלה, מדוע נותנים (לעתים בכפייה) למי שאינו צריך?
מניסיוני המקצועי, וניסיונם המקצועי של מרבית הקולגות שלי לתחום הנוער בישראל ובעולם (כן, אנו מקושרים לארגונים בינלאומיים העוסקים בסוגיית חוק נוער בארצות אחרות), יש עדיפות לעבוד עם מי שקל. אסביר וארחיב. אך קודם שאלה: מדוע שרותי הרווחה לא מוציאים ילדים מביתם של עבריינים? הרי ללא ספק קטין השוהה בסביבה עבריינית חשוף לסיכון הרבה יותר גדול מאשר במשפחות אחרות.
התשובה לכך פשוטה מאוד, והיא, כי עובדות רווחה לעולם לא יסתבכו עם אנשים שיכולים לתת להן קונטרה (להתנגד בעוצמה זהה לעוצמת הדחיפה-כפייה). עובדות רווחה לא ירצו שישרפו להן מכוניות, יחטפו את ילדיהן וישרפו את בתיהן. עובדות רווחה לא מעוניינות שיחכו להן עם אלת בייסבול בכניסה לביתן. וזאת הסיבה היחידה מדוע עובדות הרווחה לעולם "יטפלו" באנשים חלשים, שאינם מודעים לזכויות שלהם, שאין להם גב כלכלי להשיג תמיכה משפטית והם אינם חזקים דיו ובטוחים בעצמם כדי לעשות מעשים עברייניים.
על כן התשובה שהעליתי למעלה פשוטה- כופים על מי (שחושבים) שאפשר לכפות עליו, ולא על מי שבאמת צריך, כי הרבה מאוד פעמים לכפות על מי שבאמת צריך יכול להגמר רע עבור אותה עובדת רווחה, והחיים שלה הרבה יותר חשובים לה מאשר קטין זה או אחר. ובצדק.
הבא נחזור לתקציבים. כאשר לא מטפלים באוכלוסייה שבאמת צריכה את העזרה, יש למצוא אוכלוסיה שאינה צריכה אבל ניתן לשלוט בה בקלות יחסית ולכפות עליה. הרי ככל שיש יותר "שנזקקים לעזרה" (אבל שלא מהווים סיכון לעובדות רווחה ושלא דורשים מאמץ אמיתי לטיפול, כי הם מלכתחילה בסדר), כך ניתן לדרוש עוד ועוד תקציבים בשנים הבאות. זו הסיבה למשל שבכל שנה גודלת הכמות של הקטינים "בסיכון" בארץ, (למרות שלל הטיפולים והמרכזים), כי אם הכמות תפחת, יפחתו התקציבים, ילקחו תקנים ואנשים יאבדו מקומות עבודה ומקורות פרנסה. כאן יכולה להשאל השאלה, אם יש כזו כמות עצומה של מרכזים, פנימיות וטיפולים איך כמות הילדים במצוקה גודלת, האם הכלים הקיימים באמת אפקטיבים? כמובן שלא, אבל מי שואל.
פרופסור דן אריאלי בספרו "האמת על באמת" מדבר על רמאות אלטרואיסטית, רמאות שנעשית לכאורה עבור אחרים (בניגוד לרמאות רגילה שנעשית לרווח עצמי בלבד). זו רמאות שהרבה יותר קל לבצע אותה ולהרגיש שלמעשה עושים עבודת קודש. אם עובדות רווחה היו יכולות ללכת לקוסם מארץ עוץ ולבקש ממנו רק דבר אחד, היתי ממליצה על מודעות עצמית.
כל ההורים תמיד מתבקשים להקליט את כל השיחות עם עובדות רווחה (ועובדי חינוך). אנו זוכים לשמוע דברים מאוד מעניינים ומאירי עינים. הקלטה כזאת אני מציגה כאן, הקלטה הנוגעת לגניבת תקציבים ע"י מועצה שנועדו לקטינים בסיכון. אך המועצה מכריחה קטינים נורמטיבים לחלוטין להשתמש "בשירותים" שמציעים תקציבים אלה. ועל השאלה מדוע, עניתי למעלה.
עורכת דין תמר טסלר
◄צרו קשר לקבלת ייעוץ משפטי