מחד, הזכות של הורים לדאוג ולהחליט בכל הקשור לילדיהם נתונה להם בהתאם לסעיפים 14 ו- 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. זכות זו היא טבעית וישירה, ואינה דורשת פניה לבית המשפט כדי לקבלה. סעיפים אלה מקנים להורים את הזכות להחליט בכל הקשור לילדיהם, כולל, אך לא רק, בקשר שינהלו הילדים עם הסבים.

מאידך, בהתאם לסעיפים 28א' ו-28ב' לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות הזכות של הסבים לקשר עם נכדיהם אינה זכות טבעית וישירה וכדי לקבלה עליהם לפנות בבקשה לבית המשפט. בית המשפט יבחן את הבקשה בשני מקרים, אחד זה המוות של אחד ההורים, אז הוריו של ההורה הנפטר יכולים לפנות לביהמ"ש בבקשה לקיום קשר עם הנכדים. המקרה השני זה כאשר טובת הקטין מחייבת קשר בינו לבין הסבים. כידוע, המושג טובת הקטין יכול להכיל בתוכו עולם ומלואו, ולהתפרש שונה ע"י כל שופט, זה מאין הגדרת סל שמאפשרת לבתי משפט לעשות כפי שהם רואים לנכון בכל מקרה לגופו, ללא אחידות כלשהי.

סעיף נוסף שמאפשר לסבים גישה לבתי המשפט הוא 68(א) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, כאשר טובת הקטין מחייבת ביצוע פעולות כלשהן לשמירת ענייניו של הקטין, ובכלל זה לחדש או לקיים קשר עם הסבים. כמו כן, סעיף 3(ד) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה מאשר לקטין להגיש תביעה באמצעות "ידיד" (כאשר הקטין חלק מהתביעה כאמור) בכל עניין שבו עלולה זכותו של הקטין להיפגע פגיעה של ממש. בנוסף לכל אלה, סעיף 75 לחוק בתי המשפט מאשר לבית המשפט לדון בכל עניין ולתת כל סעד שיראה לו לנכון, ובכלל זה לדון בעניין שבין הסבים לנכדיהם.

האופן שבו אפשר לממש את הזכות המוקנית בחוק לסבים זה לפנות כאמור בתקנה 258כא1 לתקנות סדר הדין האזרחי, תקנה המתבססת על סעיף 68 לחוק הכשרות, כאמור לעיל, ומורה לסבים לפנות בבקשה ליישוב סכסוך בינם לבין הוריהם של הנכדים, בעניין קביעת דרכי קשר בין הסבים לנכדיהם כדי להבטיח את טובתם של הנכדים. בקשה זו מובילה את הצדדים ליחידת הסיוע העובדת עם בית המשפט, בה עובדים סוציאליים ינסו לגשר בין הצדדים ולהביא את הצדדים להסכמות. אם פגישות אלה לא יצליחו, רשאים הסבים להגיש תביעה לבית המשפט לקביעת דרכי קשר עם הנכדים, בהתאם לשיקול דעת בית המשפט.

יש לא מעט פסקי דין שקבעו, בניגוד לדעת ההורים, כי יש לקיים את הקשר בין הנכדים לסביהם כאשר הדבר היה, בעיניו של ביהמ"ש, לטובת הנכדים. יש גם פסקי דין שדחו את בקשת הסבים ואפשרו להורים להחליט באשר לקשר בין הסבים לנכדיהם. בהיעדר פסיקה אחידה בנושא קשה לצפות את תוצאותיו של המאבק לחידוש או קיום קשר בין הנכדים לסבים, וכל מקרה צריך להיבדק בהתאם לעובדות הייחודיות שלו.

כאשר הסבים פונים לקבלת ייעוץ משפטי בנושא רגיש זה, לעיתים קרובות נשמעות טענות באשר ליכולות ההוריות של הורי הנכדים, בניהם או בנותיהם של הסבים עצמם. הסבים במאבק להשיב לעצמם את הזכות לקיום הקשר עם נכדיהם הופכים להיות אטומים לתוצאות האפשריות של מאבק זה ושל טענת טענותיהם בפומבי, בפני גורמים מקצועיים שונים. סבים שהמרחב האינטרנטי אינו נגיש להם לא קוראים על הסכנות שבפניה לרשויות, הם לא מודעים לנזק העצום שיכול להיגרם למשפחתם.

חשוב לי להבהיר כאן שבמידה והסבים פונים לרשויות הרווחה בטענה כי בנם או בתם לא מאפשרים קשר בינם לבין נכדיהם, הם יתבקשו לספר כמה שיותר על ילדיהם, ובזמן כעס ותסכול סיפורים אלה יקבלו גוון שחור במיוחד, ולרוב יכללו טענות באשר למסוגלות ההורית של ילדיהם וטיפול לקוי בנכדיהם. טענות אלה יזכו לאוזן קשבת ואף בעתיד יתכן ויהוו בסיס לתביעת נזקקות (תביעה השוללת מההורים את הזכות להיות הורים ומעבירה את הילדים לאחריות שירותי הסעד, המדינה). אף פרט שנאמר לעובד סוציאלי (הדבר לא כולל את יחידת הסיוע שהזכרתי לעיל) לא נשאר חסוי וכל חלקיק מידע שנמסר לשרותי הרווחה לאחר מכן עלול לעבור לבית המשפט ולהיות חלק מתביעה של הרשויות נגד ההורים.

פניה של הסבים לשרותי הסעד לא תעזור לסבים לקיים קשר עם הנכדים, היות ושרותי הסעד אינם עוסקים בנושא זה כלל, אך פניה כזו עלולה להרוס את התא המשפחתי, להוביל להוצאת הנכדים מהבית והרחקתם מכל בני המשפחה, כולל הסבים. כך שבפניה זו הסבים במו ידיהם יהרסו כל אפשרות לקיום קשר עם נכדיהם.

דרך המלך היא להידבר עם הילדים, לנסות להגיע איתם להסכמות, מחוץ לכותלי בית המשפט, אפילו בעזרת מגשר מקצועי. במידה והדבר אינו מצליח אז לפנות כאמור לעיל לבית המשפט בבקשה ליישוב סכסוך. חשוב להבין שפניה לביהמ"ש עלולה להוביל, באמצעות מינוי של ביהמ"ש עובדת סוציאלית למתן תסקיר (חוות דעת) בתיק, לכניסתם של עובדים סוציאליים למשפחה, ואז המסופר למעלה עלול להתרחש. יש לעשות כל מאמץ כדי לפתור סכסוכים משפחתיים מחוץ לכותלי בתי המשפט.

עורכת דין תמר טסלר
◄צרו קשר לקבלת ייעוץ משפטי

מהו התהליך שאותו עוברים בדרך כלל הורים בפנייתם לשירותי הרווחה בבקשת עזרה?

אספר בהכללה, ולמרות שאפשר למצוא שוני מסוים אצל כל משפחה, בדרך כלל כאשר משפחה פונה אלי ומספרת מה נעשה עד כה אני יכולה להגיד מה ייעשה בעתיד הקרוב.

בשלב ראשון המשפחה פונה בבקשת עזרה. הם נדרשים להביא מסמכים שונים ועד כמה שאני ראיתי לא מקבלים עזרה משמעותית כלשהי, בטח לא העזרה לה ציפו בפנייתם. עם פנייתם של ההורים, שירותי הרווחה אוספים מידע לגבי הילדים (ממוסדות החינוך, משירות פסיכולוגי ייעוצי אם הילד מוכר להם וכו') ואז מחליטים, אם הילד בגיל המתאים (אם הוא נער מעדיפים לא להתעסק) מה לעשות איתו. אם ההורים משתפים פעולה בצורה מלאה, "מומלץ" להם לאבחן את הילד ולראות "מה הילד צריך" דרך האבחון שנעשה ע"י פסיכולוגים שעובדים דרך קבע עם שירותי הרווחה מקבלים מידע נוסף שבדרך כלל נעשה בו שימוש לאחר מכן כנגד הילד והוריו. אני באופן כללי ממליצה בחום לא לעבור אבחון ו/או טיפול ו/או הדרכה הורית אצל שירותי הרווחה. כל מידע שיתקבל ע"י הגורמים המטפלים יופנה לאחר מכן כנגד ההורים והילדים. אם צריך אז רק באופן פרטי אצל פסיכולוג שאינו עובד עם שירותי הרווחה. לאחר האבחון "יומלץ" להורים לשלב את הילד בטיפול אצל מומחה מטעם הרווחה וכל המידע שייאסף בטיפולים אלה ישמש כנגד ההורים והילד בבית המשפט לאחר מכן. כל עוד ההורים משתפים פעולה באופן מלא שירותי הרווחה ימשיכו להתערב בחיי המשפחה ולהורות למשפחה לעבור טיפולים, הדרכות הוריות (גם אם פנו בבקשה לעזרה כלכלית) וכו'. ברגע שההורים שבעים מההתערבויות ומבקשים להפסיק את ההתקשרות עם שירותי הרווחה נאספת *ועדת החלטה ונקבע שהילד בסיכון, (למרות שלפני כן הוא לא היה ואפשר היה להשיג את המטרה (הלא ידועה) דרך טיפולים כאשר הילד בחזקת המשפחה), ויש להוציא את הקטין מהבית ולפעמים בצורה מאוד דחופה למרכז חירום, למרות שאין שום חשש מידי להימצאות הילד בסכנה. לפעמים מתבקשים ההורים לעבור אבחון פסיכיאטרי להראות כי הם לא מהווים סכנה לקטין כאשר הקטין מעולם לא נפגע מידיהם והאבחון מתבקש כדי להפעיל לחץ נוסף על ההורים. במהלך התקופה בה שיתפו ההורים פעולה עם שירותי הרווחה ההורים בדרך כלל חוו התנהלות לא נעימה במיוחד כלפיהם ועד שהם מגיעים לועדת החלטה הם שבורים, עצביהם מרוטים, ואז בוועדה מול עשרה איש מטעם שירותי הרווחה כשכל אחד בתורו מוציא את כל הרפש שנודע לו במהלך הזמן על ההורים וילדם ומטיח אותו בהורים, יש הורים שאינם עומדים בכך ומתנהגים בצורה שמתפרשת על ידי הנוכחים כפסיכוטיות לשמה. והרי, אם האדם פסיכוטי הוא מסוכן ויש להרחיק את הילד באופן מיידי מאדם פסיכוטי שצועק בועדה על כולם והתנהגות ההורים השבורים בועדה מהווה נדבך נוסף לדו"ח שנכתב לכבוד בית המשפט על מצבה העגום של המשפחה ומצבם הלא יציב של ההורים. אם ההורים עדיין מסוגלים לשלוט בעצמם עד הגיע זמן הועדה, בועדה דואגים להוציא את ההורים ההמומים מדעתם עד שהם נשברים וכל מילה שלהם במצב שיגעון טוטאלי נרשמת בפרוטוקול הועדה כעדות חיה התומכת בהחלטה "כה נכונה" של שירותי הרווחה להגן על הילד מהורים שכאלו. לאחר הועדה נכתב דו"ח לבית המשפט ומוגשת בקשה להכיר בקטין "כקטין נזקק" ולהוצאתו מהבית, בדרך כלל להוצאה מיידית עד להחלטה אחרת, ואם ההורים אינם מסכימים שיכירו בילדם כקטין נזקק (שאז ברוב הפעמים הקטין עובר למשמורת של המדינה- פנימיות, משפחות אמנה, הוסטלים וכו') מתנהל הליך משפטי ארוך ובסופו בית המשפט מחליט על סמך כל המסמכים שנאספו עד כה ע"י שירותי הרווחה, כמו שהסברתי לפני, האם הקטין בסיכון ויש להעביר אותו למשמורת של המדינה. בית המשפט בצורה גורפת לא מאפשר לערוך אבחון פסיכולוגי בלתי תלוי לקטין, ולמרות ששירותי הרווחה מורשים לערוך כמה אבחונים שהם רוצים כאשר מוגשת בקשה לערוך אבחון נוסף לקטין ע"י פסיכולוג מטעם ההורים אזי עולה הטענה מפי בית המשפט או מפי שירותי הרווחה שאבחונים תכופים אינם לטובתו של הילד. וכך בניגוד לכל תחום משפטי אחר, כאן מתקבלת תמונה חד צדדית בלבד מטעם מומחים שעובדים דרך קבע עם שירותי הרווחה כאשר להורים ולילד אין כל אפשרות להשיג על חוות דעת מקצועיות וזה בהחלט פוגע בסיכויי ההורים והילד להוכיח את טענותיהם. בשום תחום משפטי אחר אין חד צדדיות כזו והתנהלות כה לא צודקת ולא שוויונית.

מה קורה לילדים אחרי שמוציאים אותם מהבית למרכזי חירום ו/או פנימיות?

בדרך כלל הילדים נדרשים להסתגל במהירות לכללי המקום ואם הם אינם מסתגלים מאשימים את ההורים שהם משפיעים על הילדים בצורה שלילית, וזה גורר לכך שכל השיחות הטלפוניות עם ההורים תחת האזנה ופיקוח צמוד. כל הפגישות בתוך מרכז החירום עם ההורים תחת פיקוח מלא והילד יוצא מעט מאוד אם בכלל לבית ההורים וגם זה לא מהתחלה. שמעתי לא פעם הבטחות בדיעבד שאילו ההורים היו משתפים פעולה אזי הילדים ממרכז החירום היו חוזרים הביתה. בפועל, שיתוף הפעולה המתבקש מההורים הוא להסכים לכך שהילד יעבור לפנימיה ואם ההורה אינו מסכים להרחקת הילד אזי מתייחסים אליו כאל מי שלא משתף פעולה. במרכז חירום לילדים אין זכויות. הילד אינו יכול ליצור קשר עם אנשים מבחוץ, אינו יכול ליצור קשר עם פקידות הסעד הממונות על רווחתו ואינו מורשה ליצור קשר עם האפוטרופוס לדין, אותו עורך דין שבית המשפט מינה מטעם הסיוע המשפטי לדאוג לטובת הילד. הילד מורשה לדבר עם ההורים, תחת פיקוח צמוד בשעות קבועות וימים מוגדרים ולא מעבר לכך. אם לילד יש השגות על הטיפול בו במרכז החירום- אין לו למי לפנות ! כמו שאמרתי להורים לא מתייחסים ברצינות כי רואים בהם בעלי אינטרס אישי מנוגד לאינטרס הילד, ומשכך מנוגד לטובת הילד. רק המדינה "יודעת" מהי טובת הילד, להורים אין מקום במשוואה הזו. ילדים רבים מספרים על אלימות קשה שחוו במרכזי חירום ברחבי הארץ ויש תיעוד רב בנושא. על כן, שהותו של הקטין במרכז חירום בהיעדר זכויות אדם בעת שהותו שם מהווה הפרה בוטה של זכויות הילד אשר הוכרו זה מכבר בישראל.

מה קורה, מהניסיון שלי, אחרי שהילדים משתחררים ממרכזי חירום ופנימיות?

אם אני נזכרת בילדים שפגשתי והנערים שאיתם אני עובדת במסגרת על"ם, מה שקורה הוא ששירותי הרווחה שוטפים את ידיהם מהילדים. בניגוד לעיסוק האובססיבי שלהם בילד לפני השמתו במרכז חירום או פנימיה, אחרי שהילד יוצא – ועד כמה שראיתי הוא בדרך כלל יוצא פגוע מאוד- לשירותי הרווחה אין כל עניין בו. גם אם לילד- נער אין כל משפחה בחוץ שירותי הרווחה גם אז לא מביעים כל דאגה כלפיו ועל הילד להסתדר בכוחות עצמו. מסיבה זו הוקמה עכשיו בעל"ם תכנית "בחסות על"ם" והמתנדבים בתכנית דואגים לנוער שהיה **"בחסות הנוער".

——————————————————————————————————————————————

*ועדת החלטה- ועדה המורכבת מפקידי סעד המטפלים בתיק, הורים, עורכי דין של ההורים אם יש, מורים של הילד, פסיכולוגים שטיפלו בילד ואם יש אפוטרופוס לדין (האמור להגן על טובת הילד) שמונה על ידי בית המשפט . בוועדה זו מקבלים החלטה – מה יש לעשות עם הקטין- ואז מגישים אותה לאישור בית המשפט.

**רשות "חסות הנוער" היא רשות מטעם שירותי הרווחה הממונה על הפנימיות, הוסטלים, מרכזי חירום וכו'.

עורכת דין תמר טסלר
◄צרו קשר לקבלת ייעוץ משפטי

לפני כל וידוי קצר. לפני מספר שנים, בתחילת דרכי בעבודה עם הורים וילדים, פעלתי על מנת לקדם הצעת חוק אשר היתה אמורה להוות הלכה למעשה "רישיון להורות". אני ושותפיי לרעיון רצינו לחייב הורים לעבור הדרכה הורית טרם הבאת ילד לעולם. כאשר במקום "עונש" על אי עמידה בהוראות החוק, שקלנו דווקא לתת תמריץ חיובי לאלה הפועלים בהתאם לחוק (הקלה במסים וכו'), מה שכמובן לא מקל כעת על רגשות החרטה והבושה שאני מרגישה כשאני חושבת כמה נאיבית היתי.

אנשי מקצוע רבים מתלוננים על כך שסמכותם של ההורים לא מה שהיתה, הורים רבים מחנכים את הילדים בחופשיות יתר (ככל הנראה הורים למודי סבל משתדלים לנהוג הפוך מאיך שנהגו איתם), הילדים לא מכבדים את הוריהם, ואין מה לדבר כלל על הכבוד למורים בביה"ס.

אנו כחברה בכלל וכיחידים בפרט משתדלים כמה שיותר להתרכז בתוצאה ולנסות לשנות אותה, בעודנו עוצמים עיניים ומתעלמים בעקשנות מהסיבה לאותה תוצאה, התעלמות שגוררת אי הבנה מהותית של המצב ואי עשיית מאמץ יעיל כדי לשנות מהשורש, מה שמותיר אותנו כמובן מתוסכלים למול מצבים שחוזרים שוב ושוב מבלי שחל בהם כל שינוי.

על כן, ברצוני להעלות רעיון, תיאוריה, לאחת הסיבות להיפגעותה של הסמכות ההורית בישראל. מדוע אני אומרת בישראל? אני משתדלת כמה שיותר לבקר בחו"ל, באירופה בד"כ, ולא מן הנמנע אני מתבוננת ביחסים בין הורים לילדים בארצות אחרות, משוחחת עם הורים ואנשי חינוך במדינות אירופה ומגלה שהסמכות ההורית כלל לא נפגעה שם, במפתיע. יתרה מזאת, באוקראינה כאשר שוחחתי עם אשת חינוך בכירה בבירה, נדרש לי בערך 10 דקות כדי להסביר לה מה זה ריטלין ולמה בישראל נותנים אותו לילדים. היא לא מכירה את התרופה או ילדים שנוטלים תרופות "להפרעות קשב". אך בהחלט הופתעה מאוד כששאלתי אותה איך הורים בהמוניהם באים עם ילדים קטנים (5-10) לבלט, אופרה או קונצרט של תזמורת פילהרמונית, היות ובעיניה זהו דבר מובן מאליו, כפי שבשבילנו מובן מאליו לתת לילדים תרופות פסיכיאטריות.

אם כן, אעיז ואומר שלעניות דעתי הסמכות ההורית בישראל נחלשה משמעותית בגלל התערבות כמעט פנאטית של רשויות המדינה באוטונומיה המשפחתית.

אגדיל ואומר, שלטעמי, ההתערבות אף מתחילה בעת היווצרותו של הילד, אם המדינה כלל מאפשרת את היווצרותו- (1) ולעניין התנהלותה של המדינה בכפיית "תכנון משפחה" ניתן ללמוד מהפרשה של העולים יוצאי אתיופיה. ההתערבות ממשיכה החל מבדיקות רפואיות חודרניות (שאחדות מהן אף מסוכנות מאוד לעובר) שאם האישה בוחרת לא לעשותן, מופעל עליה לחץ כבד מטעם ביה"ח ולא בלתי סביר שבחירתה זו תחזור לרדוף אותה מאוחר יותר, לאחר לידת הילד, במקרה של התערבות הרשויות בגדילתו. ההתערבות ממשיכה בלידה עצמה שבה לעיתים "מזרזים" את הלידה ללא הסבר מובן לאם אודות הסיכונים שבזירוז מכוון. שלא לדבר על חיסונים שעד התקופה האחרונה היו מבוצעים אוטומטית ללא יידוע ההורים או קבלת אישורם לאחר הסבר מפורט על תופעות הלוואי שלהם והסיכונים הכרוכים בעשייתם-לצד היתרונות שבחיסון, כדבר של מה בכך. הדרישה להתייצב בטיפת חלב כדי ש"מומחים" יבדקו האם הילד מתפתח מהר מספיק, ואם לאו הדרישה ללכת למרכזי התפתחות שבהם ידאגו לפתח את הילד במהירות הרצויה. כאילו הילד הוא עוף שיש לפטמו במהירות המרבית. ואם ההורים בוחרים לאפשר לילד לגדול בזמנו ובשקט, הרי שלא מן הנמנע דיווח מטיפת חלב לרשויות הרווחה על הזנחת הילד ע"י הוריו.

ידוע למשל שאלברט אינשטיין החל לדבר רק בגיל 4 והמורים ראו בו ילד טיפש ועצלן שלא יצא ממנו כלום, ועל כך מעידה התעודה שלו מביה"ס והערות מוריו.

איך היום בישראל היו מתייחסים להורים שהילד שלהם לא מדבר עד גיל 4? כמה אבחונים, טיפולים וטרטורים ההורים היו צריכים לעבור? כמובן שכל ההתערבות היתה נעשית בשם טובת הילד ושיפור התפתחותו, אך האם ההתערבות היתה באמת תורמת להתפתחות טובה יותר ( לא זהה, טובה יותר! ) של הילד? או שמא דפוס המחשבה שהילד "שונה", "חריג", "מתקשה"… היה בונה אצל הילד (וסביבתו) ראיית עצמו ככזה, ומשם הדרך סלולה להצדיק את הסטיגמה, ואף להשתמש בה לזכותו כדי להצדיק את עצמו מפני הציפיות הבלתי סבירות (= לא מותאמות ליכולותיו ורצונותיו) שיש ממנו לסביבה?

אני אף מעיזה ושואלת האם ריבוי האבחונים והטיפולים נובע מריבוי מטפלים והצורך הברור ליצור עבודה מספקת לרובם?

ההתערבות בסמכות ההורים ובהחלטותיהם ממשיכה כל עת שהילד "אינו מושלם". במידה והילד חולה, בתי חולים לא מאפשרים להורים לשמוע חוות דעת שניות ולחפש דרכים נוספות לטיפול בילד, מלבד אלה המוצעים ע"י ביה"ח. דרכי טיפול, שאעז להגיד לפעמים מסוכנות יותר מהמחלה עצמה. דרכי טיפול שאמנם מיושמות ע"י הרפואה המודרנית, אך כלל לא מוכח שתורמות לריפוי המחלה. במידה וההורים בוחרים שלא לפעול מיד בהתאם להמלצות הרופאים אלא לבחון, לבדוק ולברר אצל רופאים אחרים – הרי שנכתבים מייד שלל מכתבים לרשויות הרווחה הזועקים להזנחה של הילד וסיכון חייו ע"י הוריו.

האם הרופאים נטולי אינטרס כלכלי עת הם ממליצים על ניתוחים ופרוצדורות רפואיות שונות? כמה פעמים הרופאים ממליצים על פרוצדורות מיותרות ואף מבצעים ניתוחים שכלל לא היה צורך בביצועם? מתי פעם אחרונה היתם אצל רופא מומחה בבית חולים שבדק אתכם בצורה יסודית (או לפחות אנושית) וישב אתכם מעל 3-5 דקות? אזי, האם זה הרופא שאת חיי או את חיי ילדיי אני אתן בידיו ללא קבלת חוות דעת שניה, שלישית ורביעית?

התערבות רשויות המדינה בסמכות ההורית מורגשת באופן מובהק בזמן לימודיו של הילד, עפ"י חוק לימוד חובה (חוק חינוך חובה). ילדים החל מגן ילדים נמצאים תחת זכוכית מגדלת, ונכון לכיום, כבר בגיל גן חובה (5-6) מאובחנים כ"סובלים מהפרעות קשב" ומופעל לחץ על ההורים להעביר את ילדיהם לחינוך מיוחד ולתת להם תרופות. עם השנים הלחץ רק גובר, וכל עת שהילד לא עומד בסטנדרטים של מערכת החינוך, הלחץ על ההורים ליתן תרופות ולהעביר את הילד לחינוך מיוחד מגיע למימדים בלתי נסבלים. אך מילא אם החינוך המיוחד היא מיטיב עם הילדים ובאמת מאפשר לילדים המתקשים למצוא מסגרת תומכת – מקדמת עבורם, אך ההורים שהיו או כעת נמצאים במסגרת חינוך מיוחד יכולים להעיד שאין זה כך כלל.

האם אותן רשויות המדינה הדואגות, מן השפה אל החוץ, לטובתם של הילדים בישראל, העלו בדעתן לפעול להארכת חופשת הלידה של האם ממספר חודשים בודדים לשנה לפחות, תוך כדי דאגה למעסיק, כדי שאכן יתאפשר לאם לשהות עם הילד, להניקו, לפתחו? כדי שהאם לא תצטרך לרוץ חזרה למקום עבודתה ולהפקיר את הילד בן מספר חודשים בודדים לבדו, כאשר הוא אף לא מסוגל להסתובב בכוחות עצמו. האם אותן רשויות מודאגות חשבו איך משפיעה על חיי המשפחה העובדה שגני ילדים ובתי ספר יסודיים מסיימים את עבודתם בשעה – 13:30? ואילו צהרון מופעל בצורה כזו שהרבה מאוד ילדים לא רוצים להיות בו? מדוע אין הרשויות מודאגות מכך שהילדים בגן חובה (בניגוד לגנים פרטיים) אוכלים שני סנדוויצ'ים עד השעה 14:00 ואינם נחים בצהריים? האם הרשויות העלו בדעתן איך אכילה כזו וחוסר מנוחה משפיעים על הילדים? עד כיום בגני חובה בישראל שהות הילדים בארגז חול נחשבת ל"מפתחת את המוטוריקה", כאשר אף לא איש חינוך אחד לא חושב על כמות החיידקים הנשארים בחול לאחר ביקורי חתולים וכלבים במקום. ומה בדבר ההוראה החדשה ממשרד החינוך שהגננות בגן חובה לא צריכות לנקות את הילד אם הוא בטעות התלכלך (עשה על עצמו את צרכיו), וכך הילד נותר שעות בבגד מלוכלך מול כל ילדי הגן (למרות שההורים תמיד מתבקשים להביא לילד בגדים להחלפה)- מה הרשויות היו אומרות להורים שמשאירים את הילד שלהם בבגדים מלוכלכים במשך שעות?

למותר להזכיר את מספר החופשות הבלתי מתקבל על הדעת בתקופות חגים או החופש הגדול, כאשר כלל לא ברור איך אמורים ההורים לתמרן בין עבודתם לשהייה עם הילדים, ואף בחופש הגדול למשך חודש אחד בלבד גם כאשר יש קייטנות הרי שהן מסיימות את פעילותן בשעות הצהריים המוקדמות. שלא לדבר על ילקוטים שכבר מכיתה א' אי אפשר להרים, ועל כך שילדים קטנטנים מוצאים מחוץ לשערי ביה"ס לחכות להוריהם (ואין זה משנה אם ליד השער עובר כביש ונוסעים רכבים), ובטיחותם לא מעניינת אף לא אחת מאותן דמויות חינוכיות בביה"ס.

אלה כמובן רק מעט מן הדברים שאף אחד באותן רשויות לא נותן עליהם את דעתו או פועל לשנותם, אם כי, לפעמים נראה שבישראל מושקעים מאמצים מיוחדים כדי להקשות ככל האפשר על ההורים בגידול ילדיהם.

כאשר אני משווה את צורת העבודה של מערכת החינוך בישראל, החל מגני חובה ועד לסיום ביה"ס (שימו לב – איני אף מעיזה לדבר על הצבא, שבו ילדים בני 20 מקבלים סמכות לפקד על ילדים בני 18 ולקבוע האם יש להאמין לחייל המתלונן מכאבים או מאיים להתאבד, זה מאמר בפני עצמו), למול צורת העבודה של מערכת החינוך בארצות אירופאיות, אני בכנות יכולה להגיד שהורים המוכנים להוליד ילדים בישראל- הם גיבורים!

לא אזכיר את חוסר המודעות המוחלט של הרשויות האמונות על רווחתם של הילדים לתכניות טלויזיה לילדים בעלי תוכן אפסי לכל הפחות, הכוללות אלימות מזעזעת, או אפילו דבר כל כך "חסר חשיבות" כמו תחפושת פורים לילדים קטנים הכוללת מסכה שכאשר לוחצים על כפתור משחררת נוזל אדום דמוי דם. כל אלה כמובן לא מונעים מהרשויות לצעוק בראשי חוצות סיסמאות כגון "0 סובלנות לאלימות".

האם מישהו מאנשי החינוך בישראל ולו לרגע חשב איך כל הדברים הללו משפיעים על מצבו הנפשי של הילד, מצבו הגופני, יכולות הריכוז וההתפתחות?

דווקא אלה האמונים על התפתחותם ורווחתם של הילדים, הם בעלי המודעות הנמוכה ביותר לכל הדברים שפוגעים פגיעה חמורה בילדי ישראל במאה ה- 21, ודווקא אלה עושים מאמצים כבירים בטיפול יסודי בתוצאות, ובהתעלמות גורפת וטוטאלית מן הסיבות, שכל כך קל לשנותן, הגורמות לאותן תוצאות לא רצויות.

על כן, האם פלא שמודעותם של הורים לכל הדברים הללו נמוכה? ורבים, ללא ספק, אף לא יראו שום בעיה במרבית הדברים שציינתי לעיל.

רבות נאמר על הטיפול לו זוכים הילדים המוצאים מביתם ע"י רשויות הרווחה, אין צורך להכביר במילים אודות כך במאמר זה. רק במאמר מוסגר יש לציין, שבעוד הילדים מוצאים למרכזי חירום לשם "אבחון" ראשוני, המתח הנוראי שנגרם לילדים עקב ההוצאה המפתיעה ממקומם המוכר והרחקה כפויה מהוריהם וממשפחתם גורם לנזק בלתי הפיך ובוודאי ובוודאי שמונע כל יכולת לאבחן בצורה ראויה את הילדים ולראות למה הם זקוקים באמת. והעובדה שרשויות הרווחה, אותן פקידות סעד שלמדו 3 שנים עבודה סוציאלית ועברו שנה הכשרה לתפקיד פקיד סעד, לא מבינות דבר כל כך בסיסי ומובן מאליו, תמוהה ביותר, ומראה לפני כל על חינוך לא נכון של אנשי חינוך וטיפול בישראל.

וכעת נשאלת השאלה, על סמך כל האמור לעיל, מי רשאי לתת להורים את "הרשות" להיות הורים?

איך יתכן שיהיו אלה הנציגים שבאותן הרשויות, כגון (2) העובד הסוציאלי ששימש כפקיד סעד (ובמסגרת תפקידו היה אמון על הוצאת קטינים מביתם) שטבל בעירום עם ילד בחסותו? או (3) פקידת סעד מחוזית במרכז הארץ אשר מאחוריה מאות אם לא אלפי הוצאות ילדים מביתם ואף אשפוזי ילדים בכפיה בבתי חולים פסיכיאטרים בתואנה שהיא, היא יודעת מתי הילד מסוכן לעצמו או אובדני, כאשר אותה פקידת סעד מחוזית לא ידעה לזהות סימני מצוקה ואובדנות אצל בעלה (השופט) שהתאבד? יתכן ותהיה זו דווקא (4) סגנית מנהלת לשכת רווחה במרכז הארץ שבתה וחתנה טלטלו את ילדיהם למוות? או שניתן את הסמכות להחליט בדבר גורלה של משפחה (5) לשופט שמזה שלוש שנים חשוד בהכאת ילדיו, בעודו ממשיך לכהן כשופט ללא מפריע ולפסוק בעניין (6) הארכות מעצר של הורים החשודים באלימות כלפי ילדיהם?

(7) הדוגמאות הללו הן רק חלק זעיר מסך הדוגמאות הקיימות אודות חייהם הפרטיים של נציגים בכירים של הרשויות- חיים אשר אינם עולים בקנה אחד עם דרישתם מאלה שבחייהם הם מתערבים בצורה כל כך אובססיבית ופנאטית ודנים אותם לכף חובה. הורסים על ידי כך את חייהם של משפחות כה רבות ללא תקנה.

(8) הרי אם נפנה את מבטינו ונלמד מארצות הברית שאותה אנחנו כל כך אוהבים לחקות, נראה שדווקא אנשי הציבור הבכירים שפעלו בחומרה הרבה ביותר נגד הומוסקסואליות למשל היו הומוסקסואלים בארון בעצמם. מה זה מלמד אותנו?

מאחורי כל משפחה יש סיפור, לאף משפחה לא קל. אין הורים מושלמים, יש רק הורים שעושים כמיטב יכולתם בהתאם לראיית עולמם ולנסיבות חייהם. במקום להתערב, לכפות, לחנוק ולהרוס- על הרשויות ונציגיהם תמיד לזכור שהדבר היחיד שיש לאדם- זו משפחתו. לא מדינתו- שברגע שהאדם אינו מהווה עבורה נכס כלכלי היא מפנה לו את גבו! ויש לעשות מאמץ אמיתי ויעיל כדי לחזק את המשפחה, מתוך ענווה שנובעת מכך שהנציגים האמונים על רווחתם וטובתם של הילדים והמשפחות, קודם כל יסתכלו לתוך עצמם ומשפחתם הם.

עורכת דין תמר טסלר
◄צרו קשר לקבלת ייעוץ משפטי
__________________

* כל הטענות המוזכרות במאמר נובעות מתוך ייעוץ להורים ולקוחות מתוך מקרים אמיתיים.

* המקורות למקרים שאוזכרו במאמר:

(1) – לאן נעלמו ילדי יוצאי אתיופיה
(2) – שנתיים מאסר לעובד סוציאלי שביצע מעשים מגונים בנער בו טיפל
(3) – אלמנת השופט בן-עטר: לקחו לו את החיים כשדרשו שיתפטר
(4) – האמא שנחשדה בהריגת התאום המטולטל זוכתה ותעיד נגד בן זוגה – האמא היא הבת של סגנית מנהלת משרד הרווחה
(5) – חשד: שופט בכיר תקף והכה את ילדיו במשך שנים
(6) – פרוטוקול ישיבה- הארכת מעצר של אב החשוד באלימות כלפי ילדיו ואשתו
(7) – אלימות עובדים סוציאליים
(8) – הומו בארון שפועל נגד גייז? אתה על הכוונת