המלצתי הראשונה- עריכת חוזה עם הנהלת הגן הפרטי תוך הכנסת סעיף יציאה.
מדוע לשבור את הראש במטרה לפתור בעיה אם אפשר למנוע אותה מלכתחילה. גן פרטי זהו גוף פרטי, השייך למנהלת הגן, אשר בדרך כלל גם הגננת הראשית בו. כאשר אתם פונים ברצון לרשום את ילדיכם לגן אתם עורכים עימה הסכם אישי, בדרך כלל מוצע על ידי המנהלת, ובו תנאי ההתקשרות ביניכם. תנאים ששני הצדדים צריכים לפעול על פיהם.
תוודאו כי בחוזה מופיע סעיף המדבר על ביטולו קודם לסיומו הטבעי, בסיום השנה. במידה ואתם תרצו להעביר את ילדיכם לגן אחר, מכל סיבה שהיא, המנהלת מתחייבת להחזיר לכם את כל הצ'קים הנותרים, בניקוי החובות שלכם, אם קיימים כאלה.

ומה עושים אם כבר חתמתם על הסכם ובו אין סעיף מתאים?
ובכן, היחסים ביניכם לבין מנהלת הגן מוסדרים בהתאם לחוק החוזים, בין אם נחתם חוזה בכתב או לאו. חוק החוזים מטיל על שני הצדדים לעמוד בתנאים מסוימים כדי שלחוזה יהיה תוקף. אם אחד הצדדים מפר את התנאים המוקדמים לקיום החוזה או לא עומד בהתחייבויות שמהוות את הבסיס לחוזה, הרי שהצד הנפגע זכאי לביטול ההסכם. אך על מנת לבטל את ההסכם יש להוכיח כי אכן הצד השני הפר את החוזה.

במידה ומסרתם צ'קים לכל השנה מראש, הרי שניתן להגיע להסכמות עם מנהלת הגן ובתשלום קנס מסוים לבטל את ההסכם ולהוציא את הילד מהגן. במידה ומנהלת הגן לא מעוניינת להחזיר את הצ'קים הרי שיש לפנות לעזרתו של עו"ד בעניין זה.

בכל מקרה חשוב לדעת שגם אם תבטלו את הצ'קים, הרי שמנהלת הגן יכולה להגישם להוצאה לפועל ולנסות לגבות מכם את שוויים. שם יהיה עליכם להוכיח שמנהלת הגן הפרה את ההסכם ואתם לא קיבלתם תמורה לתשלום המבוקש. כמובן שעדיף לא להגיע למצב זה, לא לכם, ובוודאי לא למנהלת הגן.

כדי להימנע מטרחה רבה, תשלום לעורך דין, תשלום קנס יציאה, אנא וודאו כי אתם חותמים על הסכם עם מנהלת הגן, הסכם המפרט את התנאים בהם הגן צריך לעמוד, וכן כי יש בהסכם סעיף המאפשר את ביטולו, ללא קנסות ובהודעה סבירה מראש. כמובן שאם יש אפשרות כדאי לא למסור צ'קים לכל השנה מראש, אלא פשוט לשלם חודש בחודשו. מבחר הגנים היום עצום, יש למצוא את הגן שיאפשר לכם להסיר דאגה מליבכם לא רק באשר לטיפול הראוי שילדיכם יקבל אלא גם באשר למעבר לגן אחר, אם תבחרו בכך.

עורכת דין תמר טסלר
◄צרו קשר לקבלת ייעוץ משפטי

זעקה גדולה נשמעת מפי הורים הנלחצים בגבם אל הקיר ע"י צוות המוסד החינוכי הבא בדרישה להורים לתת ריטלין לילד. הדרישה מגובה בד"כ ע"י המחנכת/היועצת/הפסיכולוג וכו', ואם מסרבים ההורים להישמע לדרישה זו הרי שנאמר בד"כ להורים "לא בבית ספרנו", והותרתו של הילד בביה"ס ו/או בכיתה לפתע מוטל בספק.

במטרה לקבל תשובה ברורה לשאלה האם ניתן לחייב הורים לתת לילדיהם ריטלין פניתי למשרד החינוך, וזו התשובה שנתקבלה מאת הגב' גלית שלום מנהלת ענף פניות ותלונות הציבור- משרד החינוך; "ההתייחסות לריטלין הינה כמו לכל תרופה אחרת. עפ"י הנחיות משרדנו, אסור לתת לתלמיד תרופה על סמך המלצה או החלטה של צוות המוסד החינוכי או לבקשת ההורים ללא מסמך רפואי נלווה. כמו כן, אין לחייב הורים במתן התרופה לילדיהם".

כמו כן, במכתב (משנת 2007) שנתקבל מאת ד"ר יהודית אל- דור, מנהלת אגף ליקויי למידה, בשירות פסיכולוגי ייעוצי (שפ"י) במשרד החינוך, המתייחס לנושא אכיפת נהלי אבחון וטיפול ב"ריטלין" במוסדות החינוך (בתגובה לפנייה בנושא מטעם משרד עורכי דין כבירי-נבו-קידר לבקשת "עמותת מגן לזכויות אנוש"), מתייחסת ד"ר אל -דור ומציינת מפורשות, כי; "אין בסמכות משרד החינוך לקבוע מדיניות בנושא. שכן נושא טיפול תרופתי מכל סוג שהוא שייך לשדה הרפואה בלבד. כך שחל איסור חמור לכל איש מצוות בית הספר לתת/להמליץ/לחייב מתן תרופה".

לפיכך, ההחלטה האם ליתן לילדכם את תרופת הריטלין נתונה בידיכם בלבד, ואין המוסד החינוכי יכול להכריח אתכם במתן התרופה, אלא בצו בית משפט.

יובהר כי, ביהמ"ש יכול להתערב ולפסוק בניגוד לדעת הורי הקטין כאשר עניין הקטין מובא בפניו ע"י משרד הרווחה בהתאם לחוק נוער (טיפול והשגחה) תש"ך- 1960, והקטין מוגדר ע"י ביהמ"ש כ"קטין נזקק" (בד"כ בתום הליך משפטי ארוך), שאז הטיפול בקטין מועבר לפקידי משרד הרווחה היות ונקבע ע"י ביהמ"ש כי אין הורי הקטין מסוגלים לדאוג לשלומו ורווחתו של הקטין.

עורכת דין תמר טסלר
◄צרו קשר לקבלת ייעוץ משפטי

אני חייבת להודות, כי כאשר ניגשתי לסוגיה לראשונה, לא היו לי תהיות כלל. הדבר היה ברור לי כאור השמש כי טובתו של הקטין מתעלה מעל לכל. ואולם, שאלה אחת- ואחת בלבד הביאה קריסה לביטחון זה, והיא; מי הוא הקובע מה היא טובתו של הקטין? האם אלו הוריו? ביהמ"ש? אני כעורכת הדין שלו? קצין המבחן שלו? או שמא יהיה זה הקטין עצמו? שאלה זו נותרת עדיין ללא מענה הולם ומוסכם.

אין ספק כי שאלות אלו לא היו עולות באם היה מדובר באדם בגיר, וכי אז עורך הדין לא היה נאבק בשאלה המועלית לעיל כלל וכלל. הרי שמוסכם על כל כי רצונו של האדם כבודו, ולא לנו להורות לו מה נכון ומה לאו.

על כן מדוע מועלית שאלה זו ככל שהיא נוגעת לקטין? האם מפחדים אנו כי אינו יודע להחליט מה היא טובתו, או כי רצונו אינו משקף את טובתו, ואי לכך עלינו חלה החובה להגן על טובתו זו? והרי שבהעברת האחריות עלינו אנו נוטלים מאחריותו ושליטתו של הקטין בחייו, האם צודק הדבר?

אם היינו רואים בקטין מי שאינו יכול לקבל על עצמו אחריות למעשיו ולהשלכותיהם, אזי מדוע אנו מעמידים את הקטין לדין בכלל? ואם אנו סבורים כי הקטין אכן יכול וצריך לשאת בהשלכות למעשיו על פי דין, אזי מדוע מגבילים אנו את יכולתו ורצונותיו? הרי שאם ימצא הקטין אשם במיוחס לו, אזי אנו מענישים אותו על רצונותיו ומעשיו, אזי איך יכולים אנו לפתע להגביל את רצונותיו כאשר העניין נוגע לעונש? או שנכיר כי הקטין יכול וצריך לקחת אחריות על חייו, ואז "נרשה" לו לקחת אחריות במלואה, או שנפסיק להעמיד קטינים לדין בכלל, ונקבע כי ככל שהאדם קטין, הוא אינו מבין, רצונותיו כאוויר, וכי האחריות עליו ולמעשיו נופלת על הבגירים האחראים עליו, וככל שהדבר נוגע לבחירות בחייו אין הוא אחראי עליהן- לטוב ולרע.

אין דבר קשה יותר מאשר לעמוד מנגד ולראות אדם הפוגם במזיד בחייו, והדבר קשה שבעתיים כאשר מדובר בילד- ובמיוחד בילד שלנו או בלקוח הקטן שאותו אנו כעורכי הדין מייצגים. אולם, איך נוכל להתיימר לדעת מהי טובתו של הילד בוודאות מוחלטת? איך נוכל לקחת אחריות על ניהול חייו של אדם אחר, האם חיינו שלנו הם דוגמה להחלטות נבונות שעשינו במהלך כל החיים? איך נדע כי ההחלטה שעשינו למען "טובתו של הילד" לא תפגע בו בטווח הארוך? לדוגמה; אם החלטנו כי עדיף לנו לא לפעול לזיכוייו, ויהיה טוב בהרבה בשבילו באם ישלח למעון סגור, וזאת בכדי בכל דרך להרחיקו מהרחוב. מה יקרה באם במעון זה יעבור הילד התעללות מינית, דבר אשר לא היה קורה לו ברחוב, ולפתע נוצר לנגד עינינו אנס, אשר את כל כעסו ומרירותו כלפי הפוגע יפנה כלפי ילדים אחרים ברגע שישתחרר. כמובן שזוהי דוגמה מוקצנת, אבל העיקרון ברור.

איך יכול מישהו לדעת מהי טובתו של מישהו אחר, יהיה גילו אשר היה?
כמובן שאיני אומרת כי צריך להפקיר ילדים לרצונותיהם, מבלי אף לנסות ולהראות להם השלכות של רצונות אלו בטווח הארוך. חובה עלינו להזהיר ולהורות דרך, אולם לא לכפות ולכופף אחרים לרצונותינו, גם כאשר אנו בטוחים כי דעתנו חכמה יותר , טובה יותר ועדיפה על דעתו של האחר. וכאן קמה לה השאלה שוב, האם בחיינו לא טעינו ושגינו, ובאם הייתה ניתנת לנו ההזדמנות לא היינו משנים לכל הפחות חמישים אחוז מההחלטות שעשינו בעבר?

לכן, המסקנה שלי היא , כי טובתו של הילד היא רצונו. הרי שאז ורק אז ילמד האדם הקטן כי רק עליו חלה האחריות לחייו, וכי רק עליו חלה החובה להרהר ולהחליט מה היא טובתו ולפעול על פיה. הנני סבורה כי באם נעביר את המושכות לחייו של הקטין לידיו ואנו ניכנס לתפקיד היועץ הראשי במקום תפקיד המחליט הבלעדי, נופתע לטובה ונגלה כי יש לקטין את היכולת לשלוט בחייו ולכוונם נכון, ובאם אומרים כי ילד אחראי הופך למבוגר אחראי, הרי שאנו נעזור ליצור חברה טובה יותר, אחראית יותר ופגועה פחות, והרי בסופו של דבר זוהי כל המטרה, לא?

עורכת דין תמר טסלר
◄צרו קשר לקבלת ייעוץ משפטי