מהו התהליך שאותו עוברים בדרך כלל הורים בפנייתם לשירותי הרווחה בבקשת עזרה?

אספר בהכללה, ולמרות שאפשר למצוא שוני מסוים אצל כל משפחה, בדרך כלל כאשר משפחה פונה אלי ומספרת מה נעשה עד כה אני יכולה להגיד מה ייעשה בעתיד הקרוב.

בשלב ראשון המשפחה פונה בבקשת עזרה. הם נדרשים להביא מסמכים שונים ועד כמה שאני ראיתי לא מקבלים עזרה משמעותית כלשהי, בטח לא העזרה לה ציפו בפנייתם. עם פנייתם של ההורים, שירותי הרווחה אוספים מידע לגבי הילדים (ממוסדות החינוך, משירות פסיכולוגי ייעוצי אם הילד מוכר להם וכו') ואז מחליטים, אם הילד בגיל המתאים (אם הוא נער מעדיפים לא להתעסק) מה לעשות איתו. אם ההורים משתפים פעולה בצורה מלאה, "מומלץ" להם לאבחן את הילד ולראות "מה הילד צריך" דרך האבחון שנעשה ע"י פסיכולוגים שעובדים דרך קבע עם שירותי הרווחה מקבלים מידע נוסף שבדרך כלל נעשה בו שימוש לאחר מכן כנגד הילד והוריו. אני באופן כללי ממליצה בחום לא לעבור אבחון ו/או טיפול ו/או הדרכה הורית אצל שירותי הרווחה. כל מידע שיתקבל ע"י הגורמים המטפלים יופנה לאחר מכן כנגד ההורים והילדים. אם צריך אז רק באופן פרטי אצל פסיכולוג שאינו עובד עם שירותי הרווחה. לאחר האבחון "יומלץ" להורים לשלב את הילד בטיפול אצל מומחה מטעם הרווחה וכל המידע שייאסף בטיפולים אלה ישמש כנגד ההורים והילד בבית המשפט לאחר מכן. כל עוד ההורים משתפים פעולה באופן מלא שירותי הרווחה ימשיכו להתערב בחיי המשפחה ולהורות למשפחה לעבור טיפולים, הדרכות הוריות (גם אם פנו בבקשה לעזרה כלכלית) וכו'. ברגע שההורים שבעים מההתערבויות ומבקשים להפסיק את ההתקשרות עם שירותי הרווחה נאספת *ועדת החלטה ונקבע שהילד בסיכון, (למרות שלפני כן הוא לא היה ואפשר היה להשיג את המטרה (הלא ידועה) דרך טיפולים כאשר הילד בחזקת המשפחה), ויש להוציא את הקטין מהבית ולפעמים בצורה מאוד דחופה למרכז חירום, למרות שאין שום חשש מידי להימצאות הילד בסכנה. לפעמים מתבקשים ההורים לעבור אבחון פסיכיאטרי להראות כי הם לא מהווים סכנה לקטין כאשר הקטין מעולם לא נפגע מידיהם והאבחון מתבקש כדי להפעיל לחץ נוסף על ההורים. במהלך התקופה בה שיתפו ההורים פעולה עם שירותי הרווחה ההורים בדרך כלל חוו התנהלות לא נעימה במיוחד כלפיהם ועד שהם מגיעים לועדת החלטה הם שבורים, עצביהם מרוטים, ואז בוועדה מול עשרה איש מטעם שירותי הרווחה כשכל אחד בתורו מוציא את כל הרפש שנודע לו במהלך הזמן על ההורים וילדם ומטיח אותו בהורים, יש הורים שאינם עומדים בכך ומתנהגים בצורה שמתפרשת על ידי הנוכחים כפסיכוטיות לשמה. והרי, אם האדם פסיכוטי הוא מסוכן ויש להרחיק את הילד באופן מיידי מאדם פסיכוטי שצועק בועדה על כולם והתנהגות ההורים השבורים בועדה מהווה נדבך נוסף לדו"ח שנכתב לכבוד בית המשפט על מצבה העגום של המשפחה ומצבם הלא יציב של ההורים. אם ההורים עדיין מסוגלים לשלוט בעצמם עד הגיע זמן הועדה, בועדה דואגים להוציא את ההורים ההמומים מדעתם עד שהם נשברים וכל מילה שלהם במצב שיגעון טוטאלי נרשמת בפרוטוקול הועדה כעדות חיה התומכת בהחלטה "כה נכונה" של שירותי הרווחה להגן על הילד מהורים שכאלו. לאחר הועדה נכתב דו"ח לבית המשפט ומוגשת בקשה להכיר בקטין "כקטין נזקק" ולהוצאתו מהבית, בדרך כלל להוצאה מיידית עד להחלטה אחרת, ואם ההורים אינם מסכימים שיכירו בילדם כקטין נזקק (שאז ברוב הפעמים הקטין עובר למשמורת של המדינה- פנימיות, משפחות אמנה, הוסטלים וכו') מתנהל הליך משפטי ארוך ובסופו בית המשפט מחליט על סמך כל המסמכים שנאספו עד כה ע"י שירותי הרווחה, כמו שהסברתי לפני, האם הקטין בסיכון ויש להעביר אותו למשמורת של המדינה. בית המשפט בצורה גורפת לא מאפשר לערוך אבחון פסיכולוגי בלתי תלוי לקטין, ולמרות ששירותי הרווחה מורשים לערוך כמה אבחונים שהם רוצים כאשר מוגשת בקשה לערוך אבחון נוסף לקטין ע"י פסיכולוג מטעם ההורים אזי עולה הטענה מפי בית המשפט או מפי שירותי הרווחה שאבחונים תכופים אינם לטובתו של הילד. וכך בניגוד לכל תחום משפטי אחר, כאן מתקבלת תמונה חד צדדית בלבד מטעם מומחים שעובדים דרך קבע עם שירותי הרווחה כאשר להורים ולילד אין כל אפשרות להשיג על חוות דעת מקצועיות וזה בהחלט פוגע בסיכויי ההורים והילד להוכיח את טענותיהם. בשום תחום משפטי אחר אין חד צדדיות כזו והתנהלות כה לא צודקת ולא שוויונית.

מה קורה לילדים אחרי שמוציאים אותם מהבית למרכזי חירום ו/או פנימיות?

בדרך כלל הילדים נדרשים להסתגל במהירות לכללי המקום ואם הם אינם מסתגלים מאשימים את ההורים שהם משפיעים על הילדים בצורה שלילית, וזה גורר לכך שכל השיחות הטלפוניות עם ההורים תחת האזנה ופיקוח צמוד. כל הפגישות בתוך מרכז החירום עם ההורים תחת פיקוח מלא והילד יוצא מעט מאוד אם בכלל לבית ההורים וגם זה לא מהתחלה. שמעתי לא פעם הבטחות בדיעבד שאילו ההורים היו משתפים פעולה אזי הילדים ממרכז החירום היו חוזרים הביתה. בפועל, שיתוף הפעולה המתבקש מההורים הוא להסכים לכך שהילד יעבור לפנימיה ואם ההורה אינו מסכים להרחקת הילד אזי מתייחסים אליו כאל מי שלא משתף פעולה. במרכז חירום לילדים אין זכויות. הילד אינו יכול ליצור קשר עם אנשים מבחוץ, אינו יכול ליצור קשר עם פקידות הסעד הממונות על רווחתו ואינו מורשה ליצור קשר עם האפוטרופוס לדין, אותו עורך דין שבית המשפט מינה מטעם הסיוע המשפטי לדאוג לטובת הילד. הילד מורשה לדבר עם ההורים, תחת פיקוח צמוד בשעות קבועות וימים מוגדרים ולא מעבר לכך. אם לילד יש השגות על הטיפול בו במרכז החירום- אין לו למי לפנות ! כמו שאמרתי להורים לא מתייחסים ברצינות כי רואים בהם בעלי אינטרס אישי מנוגד לאינטרס הילד, ומשכך מנוגד לטובת הילד. רק המדינה "יודעת" מהי טובת הילד, להורים אין מקום במשוואה הזו. ילדים רבים מספרים על אלימות קשה שחוו במרכזי חירום ברחבי הארץ ויש תיעוד רב בנושא. על כן, שהותו של הקטין במרכז חירום בהיעדר זכויות אדם בעת שהותו שם מהווה הפרה בוטה של זכויות הילד אשר הוכרו זה מכבר בישראל.

מה קורה, מהניסיון שלי, אחרי שהילדים משתחררים ממרכזי חירום ופנימיות?

אם אני נזכרת בילדים שפגשתי והנערים שאיתם אני עובדת במסגרת על"ם, מה שקורה הוא ששירותי הרווחה שוטפים את ידיהם מהילדים. בניגוד לעיסוק האובססיבי שלהם בילד לפני השמתו במרכז חירום או פנימיה, אחרי שהילד יוצא – ועד כמה שראיתי הוא בדרך כלל יוצא פגוע מאוד- לשירותי הרווחה אין כל עניין בו. גם אם לילד- נער אין כל משפחה בחוץ שירותי הרווחה גם אז לא מביעים כל דאגה כלפיו ועל הילד להסתדר בכוחות עצמו. מסיבה זו הוקמה עכשיו בעל"ם תכנית "בחסות על"ם" והמתנדבים בתכנית דואגים לנוער שהיה **"בחסות הנוער".

——————————————————————————————————————————————

*ועדת החלטה- ועדה המורכבת מפקידי סעד המטפלים בתיק, הורים, עורכי דין של ההורים אם יש, מורים של הילד, פסיכולוגים שטיפלו בילד ואם יש אפוטרופוס לדין (האמור להגן על טובת הילד) שמונה על ידי בית המשפט . בוועדה זו מקבלים החלטה – מה יש לעשות עם הקטין- ואז מגישים אותה לאישור בית המשפט.

**רשות "חסות הנוער" היא רשות מטעם שירותי הרווחה הממונה על הפנימיות, הוסטלים, מרכזי חירום וכו'.

עורכת דין תמר טסלר
◄צרו קשר לקבלת ייעוץ משפטי

חוק העונשין, הקודקס הפלילי של מדינת ישראל, המגדיר את ה"עשה" וה"אל תעשה" בסעיף 368ד' מנחיל חובה מיוחדת במינה- חובת הדיווח. הסעיף מגדיר ארבעה מצבים בהם חלה חובת הדיווח על אנשים ומוסדות שונים, ובכן;

חובה ראשונה חלה על כל אדם, ללא כל התייחסות לקרבתו של אדם זה לקטין, לדווח בהקדם האפשרי למשטרה ו/או לפקיד הסעד באם יש לו יסוד סביר לחשוב שנעברה עבירה (עבירת זנות ותועבה, עבירה של סיכון החיים והבריאות, עבירת מין, עבירה של נטישה או הזנחה, עבירה של תקיפה או התעללות ועבירה של סחר בבני אדם), לפני זמן קצר (זמן קצר קיבל פרשנות רחבה וחל לא רק על תקופה מיידית טרם הדיווח) בקטין, או בחסר ישע (חסר ישע: אדם שבגלל גילו, מחלתו או מגבלתו גופנית או נפשית, ליקוי שכלי, או מכל סיבה אחרת לא יכול לדאוג לעצמו), ע"י האחראי עליו, (האחראי: הורה או מי שעליו האחריות לדאוג לקטין, בן משפחתו של הקטין שמלאו לו 18 ואשר איננו חסר ישע, מי שהקטין נמצא אצלו והוא מעל לגיל 18 ויש ביניהם יחסי תלות או מרות).
מי שמפר חובה זו – דינו מאסר שלושה חודשים.

חובה שנייה חלה על רופא, אחות, עובד חינוך, עובד סוציאלי, עובד שירותי רווחה, שוטר, פסיכולוג, קרימינולוג או אדם העוסק במקצוע פרה רפואי, וכן מנהל או איש צוות במעון או מוסד שבו נמצא הקטין, ואשר אגב עיסוקם היה להם יסוד סביר לחשוב שנעברה בקטין עבירה ע"י האחראי עליו, ידווח בהקדם האפשרי לפקיד סעד או למשטרה.
המפר חובה זו- דינו מאסר שישה חודשים.

חובה שלישית חלה על האחראי על הקטין. כאשר לאחראי על הקטין יש יסוד סביר לחשוב שאחראי אחר על הקטין עבר בו עבירה, חובה עליו לדווח ללא דיחוי למשטרה או לפקיד סעד.
המפר חובה זו- דינו מאסר שישה חודשים.

*בשנת 2007 תוקנו ההוראות (בהמלצת המועצה הלאומית לשלום הילד) ונוספו להן שלוש חובות ייחודיות חדשות. חובות אלו באו בעקבות מצב בלתי מתקבל על הדעת, מצב אשר "אישר" שתיקה רועמת כאשר הפגיעה בקטין נעשתה ע"י קטין אחר, וכאשר בעלי מקצוע אשר ידעו על הפגיעה לא יכלו לעשות מאומה עקב החיסיון החל עליהם מתוקף תפקידם. והן;

חובה על כל אדם, ללא קשר לקרבתו ו/או מחויבותו לקטין, לדווח בהקדם האפשרי למשטרה או פקיד סעד, באם היה לו יסוד סביר לחשוב כי נעברה בקטין עבירת מין בידי בן משפחה שטרם מלאו לו 18 שנים.
המפר חובה זו- דינו מאסר שלושה חודשים.

חובה על רופא, אחות, עובד חינוך, עובד סוציאלי, עובד שירותי רווחה, שוטר, פסיכולוג, קרימינולוג או אדם העוסק במקצוע פרה רפואי, וכן מנהל או איש צוות במעון או מוסד שבו נמצא הקטין, ואשר אגב עיסוקם היה להם יסוד סביר לחשוב שנעברה בקטין עבירת מין בידי בן משפחה שטרם מלאו לו 18 שנים, לדווח בהקדם האפשרי לפקיד סעד או למשטרה.
המפר חובה זו- דינו מאסר שישה חודשים.

חובה על האחראי על הקטין או חסר ישע לדווח מיידת למשטרה או פקיד הסעד באם היה לו יסוד סביר לחשוב כי נעברה בקטין עבירת מין בידי בן משפחה שטרם מלאו לו 18 שנים.
המפר חובה זו- דינו מאסר שישה חודשים.

חובה רביעית חלה על מנהל או איש צוות במעון או במוסד או במסגרת חינוכית או טיפולית אחרת בה נמצא הקטין. על הנקובים לעיל לדווח למשטרה או לפקיד סעד בהקדם האפשרי באם נעברה בקטין עבירת מין (אונס, בעילה אסורה בהסכמה, מעשה סדום, יחסי מין בין מטפל נפשי למטופל, מעשה מגונה, עבירת מין במשפחה ובידי אחראי על חסר הישע), או עבירה של גרימת חבלה חמורה (תקיפת קטין וגרימת חבלה חמורה), או עבירת התעללות (התעללות גופנית, נפשית או מינית בקטין).
המפר חובה זו- דינו מאסר שישה חודשים.

* יש לשים לב כי בחובה הרביעית לא נדרש יסוד סביר לחשוב שהקטין נפגע, והדבר לטעמי מציין את העובדה כי על המנהל או איש צוות חלה החובה גם כאשר הוא בעצמו אינו יודע על הפגיעה או שאין לו הוכחות ברורות לקיום הפגיעה, אלא דבר הפגיעה הובא לו בצורה עקיפה, חלקית, ולמעשה נודע לו על הפגיעה בדרך כלשהי, ואין זה משנה מי המקור ומה מהימנותו. מנהל המקום בו שוהה הקטין ו/או איש צוות במקום לא נדרשים לידיעה ו/או מחשבה על העניין, אלא חלה עליהם חובה ברורה וחד משמעית כי ברגע שנודע להם על פגיעה בקטין, עליהם להודיע מיידית לגורמים המטפלים.

כמובן שאין החובות המצוינות לעיל חלות על הקטין עצמו או קטין אחר, (אדם אשר טרם מלאו לו 18 שנה).

אני בדומה לכב' השופט (בדימוס) אלי שרון, סגן נשיא בתי המשפט לנוער חושבת כי מקום להגביל פטור זה ולהגדיר גיל מסוים של הקטין אשר ממנו והלאה לא יחול הפטור והקטין יצטרך לדווח לרשויות על הפגיעה בקטין אחר. וכך נאמר; "כך יוצא, שחובת דיווח אינה חלה על קטין שהוא אחיו של הקטין הנפגע או חוסה עימו באותו מוסד, וכל קטין שנוכח בשעת המעשה וראה במו עיניו את ביצוע העבירה. לדידי, לעניין זה היה מקום להגביל את הפטור אך ורק לילדים שטרם מלאו להם ארבע- עשרה שנים". (אלי שרון, "נוער בפלילים שפיטה, ענישה ודרכי טיפול" עמ' 9).

בכל הקשור לחובת דיווח במערכת החינוך חוזר מנכ"ל משרד החינוך תש'ס/א2 קובע, כי מוסדות החינוך נכנסות תחת הגדרה המצוינת בחובה הרביעית, כאמור לעיל. כמו כן בחוזר מצוין כי חובת הדיווח על פי חוק העונשין גוברת על חובת החיסיון המקצועי של אנשי צוות המחויבים בחיסיון זה. והחוזר אף מציין, כי לחובת הדיווח יש גם רציונאל חינוכי, הרתעתי וטיפולי-שיקומי. הדיווח חיוני לשם הפסקת הפגיעה וההגנה על קרבנות פוטנציאליים, והוא משמש שלב ראשון בתהליך שיקומו של הפוגע.

כמו כן, בחוזר צוין לעניין פגיעה של קטינים אשר אינם ברי עונשין, קרי בני פחות מ-12 שנים, כי למרות שגיל זה הינו מתחת לגיל האחריות הפלילית, עדיין יש חובת דיווח, והדיווח במקרה זה יהיה לפקיד סעד עפ"י חוזר זה. ככל שהדבר נוגע לבתי המשפט, גם הם נרתמו למאבק וכבר בשנת 2007 הרשיעה כב' השופטת דורית שפירא אם בהפרת חובת הדיווח והזנחת ילדים, וגזרה עליה 36 חודשי מאסר מהם 18 לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, והעמידה את האם במבחן למשך 18 חודשים מיום השחרור. (מדינת ישראל פמת"א ע"י ב"כ גב' יפית עמרן – מתמחה. המאשימה נ' פלונית ע"י ב"כ עו"ד תילאווי ס.צ. הנאשמת).

תיקון החוק והתייחסות רצינית של מערכת בתי המשפט מראה כי לא ניתן להתעלם יותר, לא ניתן לעבור בשתיקה על פגיעה בילדינו, ואין זה משנה מי הפוגע.

כיום אין מקום יותר לסלחנות וותרנות, ואל לנו שהחדשות היומיומיות על ההתעללות בקטינים יהפכו לשגרה ומלבד צצץ בשפתיים ונדנוד הראש לשלילה לא נעשה עוד דבר. עלינו לעמוד על המשמר תמיד, לבדוק ולהקשיב, כי אולי אנחנו, כן כל אחד מאיתנו, יוכל למנוע את אירוע ההתעללות המזעזע הבא!

עורכת דין תמר טסלר
◄צרו קשר לקבלת ייעוץ משפטי