זעקה גדולה נשמעת מפי הורים הנלחצים בגבם אל הקיר ע"י צוות המוסד החינוכי הבא בדרישה להורים לתת ריטלין לילד. הדרישה מגובה בד"כ ע"י המחנכת/היועצת/הפסיכולוג וכו', ואם מסרבים ההורים להישמע לדרישה זו הרי שנאמר בד"כ להורים "לא בבית ספרנו", והותרתו של הילד בביה"ס ו/או בכיתה לפתע מוטל בספק.
במטרה לקבל תשובה ברורה לשאלה האם ניתן לחייב הורים לתת לילדיהם ריטלין פניתי למשרד החינוך, וזו התשובה שנתקבלה מאת הגב' גלית שלום מנהלת ענף פניות ותלונות הציבור- משרד החינוך; "ההתייחסות לריטלין הינה כמו לכל תרופה אחרת. עפ"י הנחיות משרדנו, אסור לתת לתלמיד תרופה על סמך המלצה או החלטה של צוות המוסד החינוכי או לבקשת ההורים ללא מסמך רפואי נלווה. כמו כן, אין לחייב הורים במתן התרופה לילדיהם".
כמו כן, במכתב (משנת 2007) שנתקבל מאת ד"ר יהודית אל- דור, מנהלת אגף ליקויי למידה, בשירות פסיכולוגי ייעוצי (שפ"י) במשרד החינוך, המתייחס לנושא אכיפת נהלי אבחון וטיפול ב"ריטלין" במוסדות החינוך (בתגובה לפנייה בנושא מטעם משרד עורכי דין כבירי-נבו-קידר לבקשת "עמותת מגן לזכויות אנוש"), מתייחסת ד"ר אל -דור ומציינת מפורשות, כי; "אין בסמכות משרד החינוך לקבוע מדיניות בנושא. שכן נושא טיפול תרופתי מכל סוג שהוא שייך לשדה הרפואה בלבד. כך שחל איסור חמור לכל איש מצוות בית הספר לתת/להמליץ/לחייב מתן תרופה".
לפיכך, ההחלטה האם ליתן לילדכם את תרופת הריטלין נתונה בידיכם בלבד, ואין המוסד החינוכי יכול להכריח אתכם במתן התרופה, אלא בצו בית משפט.
יובהר כי, ביהמ"ש יכול להתערב ולפסוק בניגוד לדעת הורי הקטין כאשר עניין הקטין מובא בפניו ע"י משרד הרווחה בהתאם לחוק נוער (טיפול והשגחה) תש"ך- 1960, והקטין מוגדר ע"י ביהמ"ש כ"קטין נזקק" (בד"כ בתום הליך משפטי ארוך), שאז הטיפול בקטין מועבר לפקידי משרד הרווחה היות ונקבע ע"י ביהמ"ש כי אין הורי הקטין מסוגלים לדאוג לשלומו ורווחתו של הקטין.
עורכת דין תמר טסלר
◄צרו קשר לקבלת ייעוץ משפטי
מהו התהליך שאותו עוברים בדרך כלל הורים בפנייתם לשירותי הרווחה בבקשת עזרה?
אספר בהכללה, ולמרות שאפשר למצוא שוני מסוים אצל כל משפחה, בדרך כלל כאשר משפחה פונה אלי ומספרת מה נעשה עד כה אני יכולה להגיד מה ייעשה בעתיד הקרוב.
בשלב ראשון המשפחה פונה בבקשת עזרה. הם נדרשים להביא מסמכים שונים ועד כמה שאני ראיתי לא מקבלים עזרה משמעותית כלשהי, בטח לא העזרה לה ציפו בפנייתם. עם פנייתם של ההורים, שירותי הרווחה אוספים מידע לגבי הילדים (ממוסדות החינוך, משירות פסיכולוגי ייעוצי אם הילד מוכר להם וכו') ואז מחליטים, אם הילד בגיל המתאים (אם הוא נער מעדיפים לא להתעסק) מה לעשות איתו. אם ההורים משתפים פעולה בצורה מלאה, "מומלץ" להם לאבחן את הילד ולראות "מה הילד צריך" דרך האבחון שנעשה ע"י פסיכולוגים שעובדים דרך קבע עם שירותי הרווחה מקבלים מידע נוסף שבדרך כלל נעשה בו שימוש לאחר מכן כנגד הילד והוריו. אני באופן כללי ממליצה בחום לא לעבור אבחון ו/או טיפול ו/או הדרכה הורית אצל שירותי הרווחה. כל מידע שיתקבל ע"י הגורמים המטפלים יופנה לאחר מכן כנגד ההורים והילדים. אם צריך אז רק באופן פרטי אצל פסיכולוג שאינו עובד עם שירותי הרווחה. לאחר האבחון "יומלץ" להורים לשלב את הילד בטיפול אצל מומחה מטעם הרווחה וכל המידע שייאסף בטיפולים אלה ישמש כנגד ההורים והילד בבית המשפט לאחר מכן. כל עוד ההורים משתפים פעולה באופן מלא שירותי הרווחה ימשיכו להתערב בחיי המשפחה ולהורות למשפחה לעבור טיפולים, הדרכות הוריות (גם אם פנו בבקשה לעזרה כלכלית) וכו'. ברגע שההורים שבעים מההתערבויות ומבקשים להפסיק את ההתקשרות עם שירותי הרווחה נאספת *ועדת החלטה ונקבע שהילד בסיכון, (למרות שלפני כן הוא לא היה ואפשר היה להשיג את המטרה (הלא ידועה) דרך טיפולים כאשר הילד בחזקת המשפחה), ויש להוציא את הקטין מהבית ולפעמים בצורה מאוד דחופה למרכז חירום, למרות שאין שום חשש מידי להימצאות הילד בסכנה. לפעמים מתבקשים ההורים לעבור אבחון פסיכיאטרי להראות כי הם לא מהווים סכנה לקטין כאשר הקטין מעולם לא נפגע מידיהם והאבחון מתבקש כדי להפעיל לחץ נוסף על ההורים. במהלך התקופה בה שיתפו ההורים פעולה עם שירותי הרווחה ההורים בדרך כלל חוו התנהלות לא נעימה במיוחד כלפיהם ועד שהם מגיעים לועדת החלטה הם שבורים, עצביהם מרוטים, ואז בוועדה מול עשרה איש מטעם שירותי הרווחה כשכל אחד בתורו מוציא את כל הרפש שנודע לו במהלך הזמן על ההורים וילדם ומטיח אותו בהורים, יש הורים שאינם עומדים בכך ומתנהגים בצורה שמתפרשת על ידי הנוכחים כפסיכוטיות לשמה. והרי, אם האדם פסיכוטי הוא מסוכן ויש להרחיק את הילד באופן מיידי מאדם פסיכוטי שצועק בועדה על כולם והתנהגות ההורים השבורים בועדה מהווה נדבך נוסף לדו"ח שנכתב לכבוד בית המשפט על מצבה העגום של המשפחה ומצבם הלא יציב של ההורים. אם ההורים עדיין מסוגלים לשלוט בעצמם עד הגיע זמן הועדה, בועדה דואגים להוציא את ההורים ההמומים מדעתם עד שהם נשברים וכל מילה שלהם במצב שיגעון טוטאלי נרשמת בפרוטוקול הועדה כעדות חיה התומכת בהחלטה "כה נכונה" של שירותי הרווחה להגן על הילד מהורים שכאלו. לאחר הועדה נכתב דו"ח לבית המשפט ומוגשת בקשה להכיר בקטין "כקטין נזקק" ולהוצאתו מהבית, בדרך כלל להוצאה מיידית עד להחלטה אחרת, ואם ההורים אינם מסכימים שיכירו בילדם כקטין נזקק (שאז ברוב הפעמים הקטין עובר למשמורת של המדינה- פנימיות, משפחות אמנה, הוסטלים וכו') מתנהל הליך משפטי ארוך ובסופו בית המשפט מחליט על סמך כל המסמכים שנאספו עד כה ע"י שירותי הרווחה, כמו שהסברתי לפני, האם הקטין בסיכון ויש להעביר אותו למשמורת של המדינה. בית המשפט בצורה גורפת לא מאפשר לערוך אבחון פסיכולוגי בלתי תלוי לקטין, ולמרות ששירותי הרווחה מורשים לערוך כמה אבחונים שהם רוצים כאשר מוגשת בקשה לערוך אבחון נוסף לקטין ע"י פסיכולוג מטעם ההורים אזי עולה הטענה מפי בית המשפט או מפי שירותי הרווחה שאבחונים תכופים אינם לטובתו של הילד. וכך בניגוד לכל תחום משפטי אחר, כאן מתקבלת תמונה חד צדדית בלבד מטעם מומחים שעובדים דרך קבע עם שירותי הרווחה כאשר להורים ולילד אין כל אפשרות להשיג על חוות דעת מקצועיות וזה בהחלט פוגע בסיכויי ההורים והילד להוכיח את טענותיהם. בשום תחום משפטי אחר אין חד צדדיות כזו והתנהלות כה לא צודקת ולא שוויונית.
מה קורה לילדים אחרי שמוציאים אותם מהבית למרכזי חירום ו/או פנימיות?
בדרך כלל הילדים נדרשים להסתגל במהירות לכללי המקום ואם הם אינם מסתגלים מאשימים את ההורים שהם משפיעים על הילדים בצורה שלילית, וזה גורר לכך שכל השיחות הטלפוניות עם ההורים תחת האזנה ופיקוח צמוד. כל הפגישות בתוך מרכז החירום עם ההורים תחת פיקוח מלא והילד יוצא מעט מאוד אם בכלל לבית ההורים וגם זה לא מהתחלה. שמעתי לא פעם הבטחות בדיעבד שאילו ההורים היו משתפים פעולה אזי הילדים ממרכז החירום היו חוזרים הביתה. בפועל, שיתוף הפעולה המתבקש מההורים הוא להסכים לכך שהילד יעבור לפנימיה ואם ההורה אינו מסכים להרחקת הילד אזי מתייחסים אליו כאל מי שלא משתף פעולה. במרכז חירום לילדים אין זכויות. הילד אינו יכול ליצור קשר עם אנשים מבחוץ, אינו יכול ליצור קשר עם פקידות הסעד הממונות על רווחתו ואינו מורשה ליצור קשר עם האפוטרופוס לדין, אותו עורך דין שבית המשפט מינה מטעם הסיוע המשפטי לדאוג לטובת הילד. הילד מורשה לדבר עם ההורים, תחת פיקוח צמוד בשעות קבועות וימים מוגדרים ולא מעבר לכך. אם לילד יש השגות על הטיפול בו במרכז החירום- אין לו למי לפנות ! כמו שאמרתי להורים לא מתייחסים ברצינות כי רואים בהם בעלי אינטרס אישי מנוגד לאינטרס הילד, ומשכך מנוגד לטובת הילד. רק המדינה "יודעת" מהי טובת הילד, להורים אין מקום במשוואה הזו. ילדים רבים מספרים על אלימות קשה שחוו במרכזי חירום ברחבי הארץ ויש תיעוד רב בנושא. על כן, שהותו של הקטין במרכז חירום בהיעדר זכויות אדם בעת שהותו שם מהווה הפרה בוטה של זכויות הילד אשר הוכרו זה מכבר בישראל.
מה קורה, מהניסיון שלי, אחרי שהילדים משתחררים ממרכזי חירום ופנימיות?
אם אני נזכרת בילדים שפגשתי והנערים שאיתם אני עובדת במסגרת על"ם, מה שקורה הוא ששירותי הרווחה שוטפים את ידיהם מהילדים. בניגוד לעיסוק האובססיבי שלהם בילד לפני השמתו במרכז חירום או פנימיה, אחרי שהילד יוצא – ועד כמה שראיתי הוא בדרך כלל יוצא פגוע מאוד- לשירותי הרווחה אין כל עניין בו. גם אם לילד- נער אין כל משפחה בחוץ שירותי הרווחה גם אז לא מביעים כל דאגה כלפיו ועל הילד להסתדר בכוחות עצמו. מסיבה זו הוקמה עכשיו בעל"ם תכנית "בחסות על"ם" והמתנדבים בתכנית דואגים לנוער שהיה **"בחסות הנוער".
——————————————————————————————————————————————
*ועדת החלטה- ועדה המורכבת מפקידי סעד המטפלים בתיק, הורים, עורכי דין של ההורים אם יש, מורים של הילד, פסיכולוגים שטיפלו בילד ואם יש אפוטרופוס לדין (האמור להגן על טובת הילד) שמונה על ידי בית המשפט . בוועדה זו מקבלים החלטה – מה יש לעשות עם הקטין- ואז מגישים אותה לאישור בית המשפט.
**רשות "חסות הנוער" היא רשות מטעם שירותי הרווחה הממונה על הפנימיות, הוסטלים, מרכזי חירום וכו'.
עורכת דין תמר טסלר
◄צרו קשר לקבלת ייעוץ משפטי