ברצוני להציג בפניכם את התיאוריה שלי, שנוצרה עם השנים אך התחדדה והתבהרה סופית עם טיפול במקרה שהגיע לידי בשבוע האחרון, ובו ילדה בת 9 (כיתה ב') שזה עתה עלתה לישראל נפלה קורבן להתעללות מצד תלמידים אחרים והתעלמות מצד הצוות החינוכי, עד שהיא ואימה התלוננו בפני צוות ההנהלה בביה"ס ומחוצה לו, שאז ההתעלמות הפכה לעוינות והילדה שלפני רגע היתה קורבן לאלימות מצד תלמידים, הפכה בעצמה לעבריינית (בפי מנהלת ביה"ס) שמתעללת בילדים אחרים, לא ממושמעת, בעלת בעיות התנהגות וכו'.
ההתנהלות "ההגנתית" של מערכת החינוך והפיכת ילד מקורבן לעבריין, כדי לכסות את האחוריים, הינה התנהלות שפגשתי אינספור פעמים, בבתי ספר שונים, בכל הארץ. התנהלות זו מטרתה אחת- להגן על צוות ביה"ס ועל מוניטין של ביה"ס, גם אם על חשבונו של הילד.
אך להפיכת ילד קורבן לעבריין יש גם תועלת נוספת, והיא היעדר טיפול בעבריין האמיתי- שמשמעותו היעדר הסתבכות עם משפחה באמת בעייתית וקשה, הסתבכות שעלולה לעלות ביוקר לצוות ביה"ס, (הן מהפן התעסוקתי ולפעמים אפילו מהפן האישי).
וכך הורגים שני ציפורים בבת אחת- גם מצהירים כי ביה"ס לא התרשל בטיפול בילד שחווה אלימות וגם לא נדרשים "ללכלך את הידיים" עם משפחה בעייתית. נהפוך הוא ממשיכים להתעלל במשפחה החלשה שמולה קל יותר להתנהל.
לא רק מערכת החינוך נוקטת בשיטת "מקורבן לעבריין" אלא גם מערכת הרווחה. כאשר ילד מוצא מביתו, בד"כ נטען בעניינו כי הוא חלש, מסכן וקורבן להיעדר מסוגלות הורית מצד האחראים עליו, או במקרים חריגים קורבן להתעללות של ממש. בעת הוצאתו של הילד מביתו, למערכת הרווחה כלל לא משנה אם אותו הילד אכן בעל בעיות התנהגות ולהוריו אין אפשרות לנהוג בו אלא בסמכותיות, אשר יכולה להתפרש ע"י הסביבה, שלא בקיאה בפרטי פרטים, כאלימות. כל עוד נבחנת המערכת המשפחתית, התנהגות ההורים נבדקת ללא כל קשר לאישיותו של הילד. כאשר ילד זה מועבר למוסד ו/או משפחת אומנה וקמות טענות, בד"כ מצד הילד והוריו, על כך שהילד זוכה, במקומו החדש, ליחס משפיל, מבזה או חלילה חווה אלימות ממשית- מערכת הרווחה ממהרת להדוף טענות אלה בהצגתה את הילד, שרק לפני רגע היה קורבן, כעבריין בלתי ממושמע, בעל בעיות התנהגות קשות ובלתי נשלט בעליל- כך שהאחראים החדשים עליו לא יכולים לנהוג כלפיו אחרת, כביכול. גם אם התנהגותם זהה לגמרי להתנהגות הוריו, התנהגות שהיתה העילה להוצאתו מהבית. לפיכך, כאשר נבחנת מערכת ההשמה החוץ ביתית, נבדק אך ורק הילד, והעובדים האחראים עליו מוצאים מהמשוואה. כך שהילד ברגע המעבר מביתו להשמה חוץ ביתית הופך למעשה מקורבן לעבריין.
* מקרה שהגיע לטיפולי כאשר הילדה נפגעה במוסד הציג התנהלות זו במלוא תפארתה. ילדה אוטיסטית הוצאה מידי אימה בתואנה כי אימה לא מצליחה להשתלט עליה ולפעמים צריכה לנקוט באלימות, (מחזיקה את הילדה בחוזקה) כאשר הילדה משתוללת. נאמר לביהמ"ש כי יש בהתנהלות זו משום אלימות כלפי הילדה ויש להגן על הילדה מפני אימה. הילדה הועברה למוסד המתמחה בילדים על רצף האוטיזם, אך גם שם נקטו כלפי הילדה בהולדינג, (החזקה), כאשר זו השתוללה, עד להופעת סימנים כחולים על גופה של הילדה. כאשר נערך בירור עם שירותי הרווחה למקור הסימנים וסיבת הופעתם, נמסר שהילדה בלתי נשלטת ואין לצוות המוסד כל יכולת להרגיעה אלא ע"י החזקתה בכוח, כוח שגורם לסימנים כחולים. לצערי הרב, שרותי הרווחה לא קלטו כלל את האבסורד שבדבר.
להלן מספר המלצות שיוכלו לעזור בהתנהלותכם מול ביה"ס ו/או מחלקת הרווחה – כך שאתם וילדיכם תפסיקו להיות קורבנות ותהפכו ללוחמים שאיתם אף אחד לא רוצה להתעסק.
איסוף ושמירת מידע
ראשית, כל עבודה, מבחן ותעודה שעושה ומקבל הילד צריכים להישמר בתיקיה מסודרת בבית, החל מהגן.
* היה מקרה במשרדי שתיקיה כזאת הצילה ילדה בביה"ס יסודי מהפנייה לועדת השמה. במקרה שלה הצוות החינוכי עשה כל מיני מניפולציות כדי לתייג אותה כבעלת לקויות למידה, ואף הציג אותה כבעלת איחור של שנתיים בחומר. לאחר שהוצגו להנהלת ביה"ס כל התעודות, עבודות ומבחנים ששמרה הילדה, שהיתה מאוד מסודרת, הנהלת ביה"ס חזרה בה והוחלט לא להעלות את הילדה לועדת השמה.
שנית, יש לשוחח באופן מסודר, פעם בחודש בערך, עם הגננת או מחנכ/ת הכיתה של הילד, לשמוע ולתעד את המידע אודות התנהגותו של הילד, מצבו הלימודי והחברתי. יש לשאול שאלות ברורות ולקבל את כל המידע הדרוש. בנוסף, כדאי לשוחח עם מורות נוספות, על הנושאים שציינתי. על כל השיחות, כמובן, להיות מוקלטות.
* מקרה אחר במשרדי הראה את נחיצות ההקלטות, כאשר התעודות שהוצגו להנהלת ביה"ס, ובהן ציונים טובים ברוב המקצועות, כנגד הטענות של ביה"ס לכך שילדה בביה"ס יסודי מאחרת עם החומר ולא תוכל להמשיך וללמוד בביה"ס לחינוך רגיל – התקבלו ע"י ביה"ס, שנתן אותן, כנייר חסר ערך בטענה כי "שיקרו בתעודות כדי לא לפגוע ברגשות הילדה". אם ההורים לא היו מקליטים את המחנכת של הילדה כאשר זו הציגה בפניהם את בתם כתלמידה טובה ללא בעיות מיוחדות, הורים אלה היו נתקלים בקושי רב להוכיח את עמדתם.
ודאו כי כל המידע שאספתם מגובה ממכשירי נייד / הקלטה למחשב, וממחשב לדיסק חיצוני, כך שתפחיתו את הסיכויים לאבד את כל המידע שאספתם.
תיעוד והקלטה
אירועי אלימות (מילולית או פיזית) עליהם מתלונן הילד בד"כ קורים במקומות ציבוריים; ביה"ס, גני משחקים וכו'. על מנת לשמור על הילד מפני הפיכתו מקורבן לעבריין יש לאפשר לו לתעד את האירועים המדוברים. אך גם אם האירועים מתרחשים מחוץ לזירה הציבורית, ילד, שותף לאירוע, המתעד מרצונו החופשי ומתוך הבנה של מעשיו והשלכותיהם את האירוע, יוכל להוכיח מאוחר יותר שלא הוא יזם את הקונפליקט ו/או תקף, אלא תקפו אותו. בכך תוכלו להדוף כל ניסיון להפוך את ילדיכם מקורבן לעבריין.
כך, אם גורמים מקצועיים שונים באים אליכם בטענות כאלה ואחרות על ילדכם, אתם תמיד תוכלו להציג מסמכים רשמיים להוכחת ההפך, ואם מסמכים אלה לא יספיקו- לכם יהיו הקלטות להוכחת אמיתות הכתוב במסמכים כאמור. בצורה זו תוכלו ליצור מערכת הגנה רב שכבתית.
על ידי איסוף מידע ותיעוד תצליחו לעטוף את ילדיכם בהגנה מירבית מפני עלילות שווא, כדי שתמיד יהיה באפשרותכם להציג ראיות אובייקטיביות כנגד טענות שהומצאו זה עתה, ע"י גורמים שונים, שהדאגה לטובת ילדיכם לאו דווקא עומדת בראש מעיניהם.
עורכת דין תמר טסלר
◄צרו קשר לקבלת ייעוץ משפטי
אני חייבת להודות, כי כאשר ניגשתי לסוגיה לראשונה, לא היו לי תהיות כלל. הדבר היה ברור לי כאור השמש כי טובתו של הקטין מתעלה מעל לכל. ואולם, שאלה אחת- ואחת בלבד הביאה קריסה לביטחון זה, והיא; מי הוא הקובע מה היא טובתו של הקטין? האם אלו הוריו? ביהמ"ש? אני כעורכת הדין שלו? קצין המבחן שלו? או שמא יהיה זה הקטין עצמו? שאלה זו נותרת עדיין ללא מענה הולם ומוסכם.
אין ספק כי שאלות אלו לא היו עולות באם היה מדובר באדם בגיר, וכי אז עורך הדין לא היה נאבק בשאלה המועלית לעיל כלל וכלל. הרי שמוסכם על כל כי רצונו של האדם כבודו, ולא לנו להורות לו מה נכון ומה לאו.
על כן מדוע מועלית שאלה זו ככל שהיא נוגעת לקטין? האם מפחדים אנו כי אינו יודע להחליט מה היא טובתו, או כי רצונו אינו משקף את טובתו, ואי לכך עלינו חלה החובה להגן על טובתו זו? והרי שבהעברת האחריות עלינו אנו נוטלים מאחריותו ושליטתו של הקטין בחייו, האם צודק הדבר?
אם היינו רואים בקטין מי שאינו יכול לקבל על עצמו אחריות למעשיו ולהשלכותיהם, אזי מדוע אנו מעמידים את הקטין לדין בכלל? ואם אנו סבורים כי הקטין אכן יכול וצריך לשאת בהשלכות למעשיו על פי דין, אזי מדוע מגבילים אנו את יכולתו ורצונותיו? הרי שאם ימצא הקטין אשם במיוחס לו, אזי אנו מענישים אותו על רצונותיו ומעשיו, אזי איך יכולים אנו לפתע להגביל את רצונותיו כאשר העניין נוגע לעונש? או שנכיר כי הקטין יכול וצריך לקחת אחריות על חייו, ואז "נרשה" לו לקחת אחריות במלואה, או שנפסיק להעמיד קטינים לדין בכלל, ונקבע כי ככל שהאדם קטין, הוא אינו מבין, רצונותיו כאוויר, וכי האחריות עליו ולמעשיו נופלת על הבגירים האחראים עליו, וככל שהדבר נוגע לבחירות בחייו אין הוא אחראי עליהן- לטוב ולרע.
אין דבר קשה יותר מאשר לעמוד מנגד ולראות אדם הפוגם במזיד בחייו, והדבר קשה שבעתיים כאשר מדובר בילד- ובמיוחד בילד שלנו או בלקוח הקטן שאותו אנו כעורכי הדין מייצגים. אולם, איך נוכל להתיימר לדעת מהי טובתו של הילד בוודאות מוחלטת? איך נוכל לקחת אחריות על ניהול חייו של אדם אחר, האם חיינו שלנו הם דוגמה להחלטות נבונות שעשינו במהלך כל החיים? איך נדע כי ההחלטה שעשינו למען "טובתו של הילד" לא תפגע בו בטווח הארוך? לדוגמה; אם החלטנו כי עדיף לנו לא לפעול לזיכוייו, ויהיה טוב בהרבה בשבילו באם ישלח למעון סגור, וזאת בכדי בכל דרך להרחיקו מהרחוב. מה יקרה באם במעון זה יעבור הילד התעללות מינית, דבר אשר לא היה קורה לו ברחוב, ולפתע נוצר לנגד עינינו אנס, אשר את כל כעסו ומרירותו כלפי הפוגע יפנה כלפי ילדים אחרים ברגע שישתחרר. כמובן שזוהי דוגמה מוקצנת, אבל העיקרון ברור.
איך יכול מישהו לדעת מהי טובתו של מישהו אחר, יהיה גילו אשר היה?
כמובן שאיני אומרת כי צריך להפקיר ילדים לרצונותיהם, מבלי אף לנסות ולהראות להם השלכות של רצונות אלו בטווח הארוך. חובה עלינו להזהיר ולהורות דרך, אולם לא לכפות ולכופף אחרים לרצונותינו, גם כאשר אנו בטוחים כי דעתנו חכמה יותר , טובה יותר ועדיפה על דעתו של האחר. וכאן קמה לה השאלה שוב, האם בחיינו לא טעינו ושגינו, ובאם הייתה ניתנת לנו ההזדמנות לא היינו משנים לכל הפחות חמישים אחוז מההחלטות שעשינו בעבר?
לכן, המסקנה שלי היא , כי טובתו של הילד היא רצונו. הרי שאז ורק אז ילמד האדם הקטן כי רק עליו חלה האחריות לחייו, וכי רק עליו חלה החובה להרהר ולהחליט מה היא טובתו ולפעול על פיה. הנני סבורה כי באם נעביר את המושכות לחייו של הקטין לידיו ואנו ניכנס לתפקיד היועץ הראשי במקום תפקיד המחליט הבלעדי, נופתע לטובה ונגלה כי יש לקטין את היכולת לשלוט בחייו ולכוונם נכון, ובאם אומרים כי ילד אחראי הופך למבוגר אחראי, הרי שאנו נעזור ליצור חברה טובה יותר, אחראית יותר ופגועה פחות, והרי בסופו של דבר זוהי כל המטרה, לא?
עורכת דין תמר טסלר
◄צרו קשר לקבלת ייעוץ משפטי
טענות אלה לא נטענות כלפי הורים בלבד, אלא גם נטענות בפורומים להשגת תקציבים נוספים עבור משרד הרווחה, בכנסת, בועדות שונות ובתקשורת לאוזני הציבור הרחב.
הניסיון להשיג עוד ועוד תקציבים למשרד הרווחה ו/או מחלקות רווחה בערים לעיתים, נראה, מעביר את המנסים על דעתם.
במשך שנים טוענים ההורים הפגועים, מהוצאת ילדיהם מחזקתם אשר לטענתם בוצעה בניגוד לחוק וללא הצדקה, לסחר בילדים בחסות החוק. המילים הקשות נלקחו מעולם המושגים של זנות וסחר בבני אדם לצרכי רווח. על כן, המושגים בהם משתמשים ההורים הפגועים צורב לאוזן ובהרבה פעמים מסית את תשומת ליבנו נוכח אי הנוחות שאנו מרגישים כששומעים שמשרד הרווחה סוחר בילדים בחסות החוק (בידיעה ובאישור של המערכת המחוקקת והמשפטית בישראל).
מזה שנים רבות קיים מאבק עיקש בין הנציגים בקהילה (יחידים, עמותות וארגונים המגינים בחירוף נפש על הורים וילדים) לבין המערכת הממלכתית בסוגיית "כל המטרות כשרות להשגת תקציבים למשרד, הגדלת תקנים ומציאת עבודה לכל המעורבים". אלה טוענים שאין מספיק לנזקקים, ומנגד השניים טוענים שניתן למי שאינו צריך ודווקא מי שצריך אינו מקבל.
נשאלת השאלה, מדוע נותנים (לעתים בכפייה) למי שאינו צריך?
מניסיוני המקצועי, וניסיונם המקצועי של מרבית הקולגות שלי לתחום הנוער בישראל ובעולם (כן, אנו מקושרים לארגונים בינלאומיים העוסקים בסוגיית חוק נוער בארצות אחרות), יש עדיפות לעבוד עם מי שקל. אסביר וארחיב. אך קודם שאלה: מדוע שרותי הרווחה לא מוציאים ילדים מביתם של עבריינים? הרי ללא ספק קטין השוהה בסביבה עבריינית חשוף לסיכון הרבה יותר גדול מאשר במשפחות אחרות.
התשובה לכך פשוטה מאוד, והיא, כי עובדות רווחה לעולם לא יסתבכו עם אנשים שיכולים לתת להן קונטרה (להתנגד בעוצמה זהה לעוצמת הדחיפה-כפייה). עובדות רווחה לא ירצו שישרפו להן מכוניות, יחטפו את ילדיהן וישרפו את בתיהן. עובדות רווחה לא מעוניינות שיחכו להן עם אלת בייסבול בכניסה לביתן. וזאת הסיבה היחידה מדוע עובדות הרווחה לעולם "יטפלו" באנשים חלשים, שאינם מודעים לזכויות שלהם, שאין להם גב כלכלי להשיג תמיכה משפטית והם אינם חזקים דיו ובטוחים בעצמם כדי לעשות מעשים עברייניים.
על כן התשובה שהעליתי למעלה פשוטה- כופים על מי (שחושבים) שאפשר לכפות עליו, ולא על מי שבאמת צריך, כי הרבה מאוד פעמים לכפות על מי שבאמת צריך יכול להגמר רע עבור אותה עובדת רווחה, והחיים שלה הרבה יותר חשובים לה מאשר קטין זה או אחר. ובצדק.
הבא נחזור לתקציבים. כאשר לא מטפלים באוכלוסייה שבאמת צריכה את העזרה, יש למצוא אוכלוסיה שאינה צריכה אבל ניתן לשלוט בה בקלות יחסית ולכפות עליה. הרי ככל שיש יותר "שנזקקים לעזרה" (אבל שלא מהווים סיכון לעובדות רווחה ושלא דורשים מאמץ אמיתי לטיפול, כי הם מלכתחילה בסדר), כך ניתן לדרוש עוד ועוד תקציבים בשנים הבאות. זו הסיבה למשל שבכל שנה גודלת הכמות של הקטינים "בסיכון" בארץ, (למרות שלל הטיפולים והמרכזים), כי אם הכמות תפחת, יפחתו התקציבים, ילקחו תקנים ואנשים יאבדו מקומות עבודה ומקורות פרנסה. כאן יכולה להשאל השאלה, אם יש כזו כמות עצומה של מרכזים, פנימיות וטיפולים איך כמות הילדים במצוקה גודלת, האם הכלים הקיימים באמת אפקטיבים? כמובן שלא, אבל מי שואל.
פרופסור דן אריאלי בספרו "האמת על באמת" מדבר על רמאות אלטרואיסטית, רמאות שנעשית לכאורה עבור אחרים (בניגוד לרמאות רגילה שנעשית לרווח עצמי בלבד). זו רמאות שהרבה יותר קל לבצע אותה ולהרגיש שלמעשה עושים עבודת קודש. אם עובדות רווחה היו יכולות ללכת לקוסם מארץ עוץ ולבקש ממנו רק דבר אחד, היתי ממליצה על מודעות עצמית.
כל ההורים תמיד מתבקשים להקליט את כל השיחות עם עובדות רווחה (ועובדי חינוך). אנו זוכים לשמוע דברים מאוד מעניינים ומאירי עינים. הקלטה כזאת אני מציגה כאן, הקלטה הנוגעת לגניבת תקציבים ע"י מועצה שנועדו לקטינים בסיכון. אך המועצה מכריחה קטינים נורמטיבים לחלוטין להשתמש "בשירותים" שמציעים תקציבים אלה. ועל השאלה מדוע, עניתי למעלה.
עורכת דין תמר טסלר
◄צרו קשר לקבלת ייעוץ משפטי