בנות, תתעוררנה!

עד לפני קצת יותר משנתיים יכולתי להישבע שאני שוביניסטית, וזה אפילו היווה, לבושתי, מקור לגאווה מסוימת. בעין עקומה ועם גבה מורמת הסתכלתי על "הפמיניסטיות" והן היו מבחינתי מוקצה. נשים מוזרות ששונאות גברים, ככל הנראה לסביות אם לא "יותר גרוע". מגיל מאוד צעיר הבחנתי שאני מסתדרת נהדר עם המין השני, אפילו חייבת להדגיש, הרבה יותר טוב מאשר עם בנות מיני, ומכך נבע שכאשר בחרתי בעלי מקצוע תמיד בחרתי גברים, באופן מודע ומכוון. אפילו היום, לצערי הרב, כאשר תיק אותו אני מנהלת מגיע לפתח דלתה של שופטת אני מאוכזבת ומייחלת שיקרא נס והתיק יעבור לידי שופט, היות ובחווייתי הנשים שיושבות על כס השיפוט נוקשות מעבר לנדרש, בייחוד לנשים העומדות מולן, וחסרות חמלה אנושית בסיסית, דבר שאיני יכולה לומר על שופטים גברים. כמובן שזו רק חווייתי, מהניסיון המוגבל שלי, היות וטרם הופעתי אצל כל שופטי/ות ישראל.

איני יכולה לשים את האצבע מתי בדיוק העניין של העדפת גברים על פני נשים עלה באופן ממשי לתודעתי, היות והחוויה הזו נמשכה כל חיי, היא נראתה לי טבעית מאוד ולא הבחנתי טרם לכן באפליה שאני עושה לנשים אחרות. אבל העניין התחיל להתבהר לאחר שפגשתי אישה מאוד מיוחדת שעוצמתה הפנימית והאצילות במחשבתה ובהתנהגותה היוו ומהוות השראה בשבילי. במשך השנים האחרונות פרופסור אסתר הרצוג מלווה אותי בעבודתנו המשותפת, בסובלנות אין קץ ובקבלה מוחלטת של דעותיי והשקפותיי שמנוגדות כמזרח מן המערב מאלו שלה.

אני חייבת לציין שמעולם לא חוויתי אפליה שהיתי מודעת אליה בגלל שאני אישה, ההפך הוא הנכון. אהבתי הרבה לבני המין השני שמשודרת, כך אני מאמינה ומקווה, מליבי אל ליבם פתחה עבורי תמיד דלתות ואפשרה לי לקבל שלל הזדמנויות שאילו היתה עומדת מולי אישה, לא בטוח כלל שהיתי זוכה להן. אנשים מרגישים כשאוהבים אותם, וגברים ללא ספק תמיד הרגישו ועדיין מרגישים את הערכתי ואהבתי הרבה אליהם, ללא הבדלי גיל, גזע או דת.

אם כן, מה השתנה?

השנה האחרונה היתה רצופה התפרצויות אלימות כלפי נשים, התפרצויות שלולא שודרו פיזית במדיה לעולם לא היתי מאמינה בקיומן. החל מישיבה בחלק האחורי של האוטובוס, מנהג שנראה כי לא היה קיים אפילו בימיה של רוזה פארקס. התפרצות שלא נראתה כדוגמתה בבית שמש נגד נשים וילדות וכלה בניסיון לבטל את חזקת הגיל הרך, הזכות היחידה שקיימת לנשים עפ"י חוק, במערך חוקים ותקנות שמפלות באופן חד משמעי ומוחלט נשים בעת גירושין עפ"י ההלכה היהודית. אדגיש, שלפי הדין השרעי (המוסלמי) לנשים אין אפילו את הזכות הזו. ההתפרצויות הללו, לראשונה, פתחו את עיני לאמת הכואבת, למקומן האמיתי של הנשים בחברה הישראלית.

מדברים על שיוויון.

הקולות שנשמעים בעד ביטול חזקת הגיל הרך מדברים על שיוויון. שיוויון אוטופי בין גברים לנשים במדינת ישראל. הקולות שואלים; נשים, האין אתן רוצות שיוויון? אזי מדוע שתתנגדו לביטול חזקה שמפלה באופן ברור לטובתכן? אם הנכן, נשים יקרות, רוצות שיוויון, השיוויון מתחיל מכן! בטלו את חזקת הגיל הרך וכך נהיה שווים.

אני בעד שיוויון. אני בעד חלוקה הוגנת ושווה בנשיאת הנטל לפרנסה ודאגה למשפחה. אני בעד שיוויון במקומות עבודה ובשכר. אני בעד שיוויון בחלוקה הוגנת ושווה בתפקידים בצבא ובמשרדי הממשלה. אני בעד שיוויון בפני החוק, גם החוק הדתי. אני בעד שיוויון.

המציאות בישראל, על כמה וכמה זו המשתקפת בשנה האחרונה, מראה דווקא על המגמה ההפוכה. ישראל רחוקה מתמיד משיוויון בין המינים.

תפקיד הנשים.

אני מאמינה שכל אדם אחראי על מה שקורה בחייו וגם על מה שלא קורה, וקבוצת ה- (א)נשים אחראית על מה שקורה להן כקבוצה.
חברת הכנסת ציפי לבני (יו"ר מפלגת קדימה) היתה אחראית להקמת ועדת שניט, ועדה שבחנה והמליצה על ביטול חזקת הגיל הרך.
חברת הכנסת יוליה שמאלוב ברקוביץ' (מפלגת קדימה) יזמה את הצעת החוק לביטול חזקת הגיל הרך.
רשימת נשים שהלך רוחן ופעולותיהן מהוות פגיעה ישירה בנשים אחרות עוד ארוכה וכוללת פעולות רבות מכדי לפרט. כפי שניתן לראות דווקא נשים הן אלה שיוזמות ומפעילות מהלכים שסופם לפגוע אנושות בנשים אחרות, לא הגברים. לולא הנשים כל כך התעקשו לפגוע בעצמן, הגברים לעולם לא היו מצליחים.

להבדיל אלף אלפי הבדלות המצב המתואר מזכיר לי במקצת את המסופר בספר "רקוויאם גרמני" של עמוס אילון על יהדות גרמניה מכניסתו של משה מנדלסון במאה ה-18 בשערי ברלין ועד לעליית הנאציזם. מן המסופר בספר נפלא זה הגעתי למסקנה שאף אחד לא שנא יהודים בגרמניה כמו שהם שנאו את עצמם. השנאה העצמית היתה כה מחרידה ומטרידה שכבר באמצע הספר אפשר לצפות את סופו.

בפוסט שהעלתה היידי מוזס (בתו של חבר הכנסת, יו"ר סיעת יהדות התורה, מנחם אליעזר מוזס, תומכת נלהבת בציפי לבני, שעתידה להתמודד ברשימת קדימה לכנסת הבאה) היא כותבת:
"וזה (שיר של ריטה ומירי מסיקה) לכן באהבה לכבוד שבת נשים התומכות ביו"ר האופוזיציה. ולבוא בכל האנרגיות להצביע ב: 27 למרץ עבורנו!  "נשים כמונו פעם היו שורפים על המוקד" מדגישה ריטה ולא ידעה שנשים מסוימות בחברה הישראלית הנאורה שלנו לכאורה עדיין שורפים נשים על המוקד במובן האחר של המילה. מי אתם שתוכלו לומר האם יו"ר האופוזיציה הגברת ציפי ליבני כשלה בתפקידה או לא, האם אתם מודעים לעובדה שכוחן של נשים הולך ונחלש בממשלה הנוכחית והיא תיחלש עוד הרבה יותר באם ציפי לא תנצח. איפה תמצאו תשע חברות כנסת במפלגה? בליכוד? בש"ס? באיחוד הלאומי? ביהדות התורה? הזוהי התורה להדיר נשים ממקום מקבלי ההחלטות? האם הכנסת המיוצגת בקואליציה ע"י חמש חברות כנסת בליכוד שאני רוצה לשמוע מכם חברים את שמותם (מלבד ח"כ מירי רגב שלא נחה ופועלת נמרצות)? אינכם מכירים את הנשים שמייצגות אותנו ואין בממשלה בבית לעם היהודי ייצוג הולם לנשים!! לכן הכוח בידינו, בואו לתמוך במפלגות שמאדירות נשים ונותנות את החותם במעשים!! קרי "בית קדימה".

ואני שואלת; אם נשים שאנו בחרנו כדי "לתת ייצוג הולם לנשים" בממשלת ישראל הן הפוגעות העיקריות בנשים בישראל, מדוע בכלל צריך נשים בממשלת ישראל? האם הנשים הללו, נבחרות הציבור, המתהדרות בכך שהן נשים למען בחירתן החוזרת, יכולות כלל לעלות שיקול זה בתעמולת הבחירות? שאלות.

אדם, אשה, אמא לילד ועורכת דין גם היא כתבה בפייסבוק;
"ואני תוהה לעצמי…האם יום האישה הבין לאומי שמתקיים היום ואיתו הפמיניזם הביאו לתוצאה הזו שאני יושבת עכשיו במשרד מול המחשב ועובדת במקום להיות בחוץ בשמש (השמועות אומרות שיש שמש בחוץ) וליהנות עם משפחתי בחג פורים…"

הגישה של הנשים "לפמיניזם" מתובלת, לעניות דעתי, בדמוניזציה שעשו למושג זה במהלך עשרות השנים, הנשים. כפי שאני כעת רואה את "הפמיניזם", בעיני זה "בסך הכל" "חופש בחירה". ה"פמיניזם" הביא איתו מושג חדש לנשים, מושג שלא היה בהישג ידן של הנשים לפני כן, מושג של "בחירה חופשית". היכולת לבחור עבורנו, הנשים, כיום כל כך מובנת מאליה שאיננו כלל נותנות את הדעת לכך שזה הושג אך לפני 100 שנה. בידינו הבחירה החופשית אם להישאר בבית ולגדל ילדים ואם לצאת לעבוד, זה לא מצב נתון, זו בחירתנו. במקום שבו לפני כמה מאות שנים על פי חוק על הנשים נאסר ללמוד לקרוא עומדות כיום חברות כנסת, עורכות דין, שופטות וטוענות נגד אותן נשים מנהיגות שהעזו לעצור לאחר אלפי שנות דיכוי ולראשונה לבחון מהו רצונן האמיתי כבנות אדם ואף העזו לעמוד על רצונן זה, העזו למרוד ולהפסיק לרצות את הממסד הקובע, העזו לא למצוא חן, העזו לצאת נגד נשים אחרות שעמדו על הזכות להישאר בורות (הסרט "יופי מסוכן" ממחיש זאת היטב), העזו להסתכן ולהפסיד את כל מה שהיה להן, כדי שהיום הנשים שלמענן נלחמו, ושיש בידן את הכוח אך ורק בזכות מאבק זה – ילחמו כדי להישאר ולהשאיר נשים אחרות בדיכוי שכל כך מבורך ע"י הרוב השולט. הנשים הללו, שתוארו לעיל ואחרות כדוגמתן, הנמצאות לכאורה בעמדות מפתח והשפעה, מרגישות, כך נראה לי, שהן ניצחו במאבק, הן בשיוויון. אין אשליה גדולה מזו, אשליה שמציבה במקום מסוכן בהרבה את הנשים של היום מול הנשים של פעם שידעו היטב כי אין הדבר כך. כל תחום ותחום היום במציאות החברתית במדינת ישראל, ואין זה משנה אם מדובר בתחום המשפט, האקדמיה, הרפואה או הצבא, עדיין מציב את האישה במקום שני. במקום שני מנקודת ההתחלה, במקום שני מן ההיבט של קידום, במקום שני בהיבט השכר ובהחלט באי שיוויון מובהק בפני הדת. האשליה של שיוויון בין המינים בישראל זו בועה עכורה שכולנו שוחות בתוכה.

אם אתם שואלים אותי, אני שמחה שחזקת הגיל הרך עומדת להתבטל, אני שמחה על כך שאנו מחוייבות לפנות את קדמת האוטובוס לגברים, אני שמחה שבבית שמש צריך להלביש ילדות בנות 8 בבגדים מכף רגל ועד ראש כדי ש"גברים בריאים" לא יחשקו בהן, אני שמחה שבירושלים או בבני ברק (אני לא זוכרת כרגע, והאמת זה לא כל כך עקרוני) יש מדרכות מיוחדות לנשים, שלא תלכנה חס ושלום על מדרכות עליהן דורכים רגלי גברים. אני שמחה. כמו שמדינת ישראל נולדה לאחר השואה ולפי קולות מסוימים אף בזכות השואה, כך הנשים תתעוררנה ותיקחנה אחריות על החיים שלהן. השאלה רק באיזה מחיר?

"נשים שאננות, איך אתן שוקטות, איך אתן יושבות שלא להתעורר בעולם, קומנה, ותשלטנה על הגברים". (ספר הזוהר, פרשת ויקרא, פסוק שכ"ז, פרוש הסולם).

"כל מקום שיש שיוויון הזדמנויות לנשים, נראה התפתחות חברתית, כלכלית, טכנולוגית ניכרת, אותה חברה תוביל בין יתר החברות בעולם. ככל שהחברה תדכא יותר את האישה, כך היא תפגר אחרי יתר אומות העולם". (קרן ברג, מייסדת ומנהלת המרכז ללימוד קבלה, ספר "אישה", עמוד 149)

השאננות שלנו, הנשים, האמונה באגדת השיוויון בישראל 2012 מציבה אותנו בעמדת נחיתות ומקבעת אותנו בעולם של אי שיוויון. בעולם שבו בשם השיוויון נעשות העוולות החמורות ביותר נגד נשים (כגון ביטול חזקת הגיל הרך), בעולם שבו אנחנו כל כך מתאמצות להוכיח שאנחנו שוות שאנחנו שוכחות לעצור ולשאול את עצמנו- מה אנחנו רוצות? אם אפילו אנחנו לא באמת מתעניינות במה אנחנו רוצות, מדוע ש"הם" יתעניינו?

הקולות צודקים, השיוויון מתחיל מאיתנו, הנשים, שיוויון נפש.

עורכת דין תמר טסלר
צרו קשר לקבלת ייעוץ משפטי

אנחנו ממליצים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *